תהיות...

לפני מספר שבועות,עקב התשישות המרובה לא למדתי...ישבתי בשיעורים וכתבתי..וכתבתי.. באיזשהו רגע במקום אוף של רגשות סיפור זרם לי מתחת לידיים

זו ההתחלה?

"נורית קומי,קומי, צריך ללכת", פתחתי את העיניים, החדר כבר היה מואר, למרות שהוויולנות היו סגורים והדלת נעולה. הסתובבתי לצד השני של המיטה ונתקלתי בגופו הגם של גולן. קמתי מהמיטה, ויצאתי למקלחת, מבט בשעון גילה לי שיש עוד 5 דקות, צחצוח שינים מהיר, ג'ינס וגופייה, המפתחות בידי, נושקת לגולן ויצאתי לסלון. "סוף כל סוף" אמרה גיל והשיטה לי כוס תה "תודה. בוקר טוב גם לך" לגמתי מהתה והמשכתי "ניר יבוא היום?", גיל היתה עסוקה בלחפש את הנעליים מתחת לספה, כשהיא יצאה היא הכריזה "מצאתי! מה אמרת?" תוך כדי נעילת הנעליים שאלתי שוב "ניר יבוא?" גיל הנהנה בראשה והכריזה "יצאנו". המעלית שוב הייתה מקולקלת והתחלנו לרדת במדרגות, "נמאס לי מהמעלית הזו" רטנה גיל, גיחחתי והשבתי לה "עצלנית. רק שלוש קומות". מולנו חלף יובל, אחרי שהוא עבר גיל הסתובבה ואמרה בלגלוג "איפה החברה החדשה שלו?" לא עניתי, אך תהתי אם היא עדיין מרגישה כלפיו חיבה כלשהי. "איפה האופנוע?" שאלה גיל, הצבעתי לצד שמאל, אך פתאום גיל הזדעקה "הוא לא שם." הסתובבתי במהירות וראיתי שגיל צדקה. הסתכלתי מסביבי וזיהיתי אותו בצד השני של הכביש, התחלתי ללכת לעברו ומילמלתי "כנראה גולן לקח אותו אתמול". "גיל, גיל, את באה היום?" נשמעו קריאות מאחורינו, כשהתסתובבתי ראיתי את שי רץ לעברנו, הוא קפץ על גיל ונתן לה חיבוק גדול, גיל חייכה והשיבה "שאני אפסיד את יום הולדתך? איך אני אפספס יום בגן?" חייכתי ועליתי על האופנע. פניתי לשי ואמרתי "מזל טוב חמוד, אבל עכשיו אנחנו חייבות ללכת, אני מבטיחה להביא את גיל לגן". שי הרפה את חיבוקו ואמר "להתראות" ורץ לכיוון שממנו בא. גיל עלתה גם היא על האופנוע, "למה הבטחת לו שתגיעי" פניתי אליה "מתי את צריכה להיות שם?", גיל האיצה בי לצאת וענתה "ב-4 אני בגן, יש לנו רק שמונה שעות, אז לדרך". לאחר נסיעה של חצי שעה עצרתי בתחנת דלק. גיל הלכה לקנות אוכל ואני תדלקתי. גיל הציצה מדלת החנות וצעקה "בולגרית או צהובה?" "בולגרית" החזרתי בצעקה ונתקלתי במישהי "סליחה" מלמלתי והסתובבתי. הבחורה ניגשה אליי ושאלה "את לא היית בנמל לפני יומיים? פגשת שם את ניר?, נדהמתי לשמוע שאלה כזו, במיוחד ממישהי שאני לא מכירה "ניר? נמל?" התמהמתי וחשבתי מה לענות "אני מצטערת, זו לא הייתי אני, שיהיה לך יום טוב" והסתובבתי לצד השני לראות מה עם גיל. הבחורה מילמלה "סליחה, הייתי בטוחה" ועזבה. גיל חזרה עם הסנדוויצ'ים והקפה והתיישבנו ליד שולחן. בפה מלא חסה ושאר מרכיבים שאלה גיל "מישהי מהתיכון" "לא" עניתי ולגמתי מן הקפה "היא זיהתה אותי מהנמל. היא ידעה שהייתי עם ניר" גיל נחנקה. דחפתי לה את הקפה ליד, היא שתתה ואחר שנרגעה שאלה "היא מכירה את ניר?" הנהנתי תוך כדי לעיסה ואמרתי "טעים. תסיימי, אנחנו צריכות להמשיך". גיל זרקה את השאריות לפח וכשעלתה על האופנוע אמרה "את יודעת מי זו? "לא" אמרתי ויצאנו. לאחר שעה נוספת של נסיעה, הגענו. "חשבתי שלא תגיעו לעולם" אמר רן, "הגעת בדיוק לפני חמש דקות" ענתה לו דנה והפנתה אותנו למסחרית שהייתה בין העצים והמשיכה "ניר ואורי כבר שם. זיו לא יגיע היום, אבל הוא מעודכן". כשעלינו למסחרית, תקף אותנו ריח של עוגות וקפה, "שמנים" הכריזה גיל וחטפה חתיכת עוגה, ניר גיחח וענה "יש לנו תיאבון בריא" כולם צחקו. "אז מה אנחנו עושים היום?" שאלתי, "אותו דבר" אמרה אורי "אז לפנינו יש יום ארוך" עניתי, דנה נכנסה ואמרה "חבר'ה, תסיימו לאכול, אנחנו מתחילים עוד כמה דקות". מבין הניירות צץ רן ושאל "מישהו שמע מקובי?" "לא" השיב ניר, גיל תוך כדי יריקת חצי עוגה שאלה " אולי נערב את המשטרה?", "לא. זה יפוצץ הכל" עניתי והמשכתי "נפתור זאת בד". "לעבודה" הכריזה אורי וכולם תפסו עמדות.

אני אחזור שנה אחורה כדי להסביר.

זה היה יום רביעי, או חמישי, אבא, בעצם האיש הזר והמנוכר שקראנו לו אבא התאשפז במוסד לחולי נפש. כשהייתי בת 14 הוא נלחם וראה חצי מחטיבתו נהרגת. הוא נכנס להלם קרה ומאז מצבו לא יציב. אבל בשנה הארחונה מצבו החמיר והוא התחיל להזות דברים שונים ולעשות מעשי טירוף בעקבותם. אמא כבר לא יכלה לעמוד בזהה. ביום הזה אמא בכתה הרבה ושכחה לאסוף את ניס מבית הספר. התקשרתי לדוד גדעון וביקשתי ממנו לאסוף את ניב, הוא היה עסוק בעבודה ולכן הייתי צריכה להתקשר לגידי. "היי חמוד, מה שלומך?" שאלתי, גידי השיב קצת מנונמנם "הכל בסדר. ואצלך?" עניתי נמרצות "שלומי טוב.איפה אתה?" גידי נשמע קצת יורת ערני "בבית.למה?" בקוצר רוח שאלתי "אתה יכול לאסוף אותי ושנאסוף את ניב? בגלל אבא.." הוא קטע אותי במהריות "בטח. עוד חמש קות אני אצלך" וניתק. בזמן שחיכיתי לגידי ידעתי שגידי מבין, גידי הכיר אותי יותר מכולם, הוא ידע מה המצב בבית והוא ידע לעזור להתמודד, הרי הוא גדל רק עם אימא והוא חווה את הפרידה, את המחשבות קטעה דפיקה בדלת, רצתי לדלת וכשפתחתי אותה קראת "גידי, אני מוכנה, נזוז" ואז שמתי לב שזה לא היה גידי. בדלת עמדו שני שוטרים. "מה קרה?" שאלתי ובתוכי התרוצצו אין סוף תרחישים. "את נורית בר?" שאל אחד מהם, בזמן שהם התקדמו לתוך הבית "לא,כן,קורים לי נלי" וחזרתי על השאלה "מה קרה?" "נלי, אימא שלך נפגעה בתאונת דרכים, הפרמדיקים עשו כל מה שהם יכלו.." קטעתי אותו ושאלתי ,מה קרה לאבא?" השוטר היה המום, השוטר השני עהנ במקומו "הוא התאבד הבוקר, הוא לקח יותר מידי כדורים." גידי נכנס בדלת ושאל "נלי את בסדר? מה קרה? , הנהנתי ואמרתי לגידי "חכה שנייה, עוד רגע נצא", הרהרתי לרגע ופניתי לשוטרים "תודה. אני צריכה ללכת לאסוף את אחי עכשיו". השוטרים המומים ביותר, יצאו החוצה. יצאתי מהבית וגדי הלך לידי, נכנסו לאוטו וגיד התניע. פרצתי בבכי, גידי עצר וחיבק אותי, בלי להגיד מילה, לחשתי "תודה". אחרי מספר דקות נרעגתי וגידי הושיט לי בקבוק מים והמשיך לנסוע. "היי חמוד" אמרתי וחיבקתי את ניב "מה שלומך?" "היום נסענו למוזיאון" קפץ ניב והתחיל לספר לגידי על המכוניות שהוא ראה. "חמוד בוא לפה" אמרתי, ניב הסתובב ושאל "נורית המ קרה?" התיישבתי ועניתי לו כשדמעה זולגת מעיני, "אנחנו יתומים" ניב עצר את הקפיצות, ההתלהבות נפלה והחיוך נמחק "איפה? מה קרה?" הוא שאל, "אחרי זזה, בוא נלך הביתה" עניתי, גידי הפנה אותנו לאוטו, לאחר עשר דקות של שתיקה אמרתי "גידי תישאר איתנו?" גידי הביט בי ואמר "רק אם ניב מרשה" וחייך, ניב חייך ואמר למרות הדמעות "רק אם תכין ספגטי" צחקתי ואמרתי "ספגטי וסרט נשמע לכם טוב?"ניב חייך ואמר"יש" והוספתי "מחר נישן עד מאוחר ונלך לבקר את.." לא היה לי לאן הלמשיך, אבא כבר לא היה, אימא גם, גידי המשיך בלי ששמתי לב "החיות, בגן החיות,אבא שלי עובד שם" ואז השתתקנו, כל אחד בתוך עצמו, הרהרתי מה יהיה אלה. הגענו הביתה וניב רץ להדליק את הטלווויזיה, גידי נעל את האוטו והצטרף אליי "את בסדר?" שאל, "היה טוב" עניתי כששמתי מים לרתיחה "עזבי את זה, תלכי להתקשר לבתי הספר שלנו ושל ניב, תודיעי להם שלא תהיו כמה ימים, אני אעשה את זה" והעביר לי את הטלפון. לאחר ערב של סרטים וספגטי מיוחד נרדם ניב על הספה ."אני אעשה קפה" אמרתי וקמתי, שמתי את הצלחות בכיור וגידי אמר "תודה. אני אשים את ניב במיטה" הוא לקח את ניב לחדר וחזר.התיישבנו על הספה והגשתי לט את ספל הקפה. "תודה" הוא אמר והסתכל עליי "את בסדר" שאל, הנהנתי בראשי ואמרתי "לא עכשיו, יהיה חזה מספיק זמן". הוא חייך ואסף אותי לזרועותיו וכך נרדמנו.
השבועיים הבאים עברו אליי בשיחות ארוכות, הבמון תודות, ברכות וזיבולי שכל. פגשתי מאות אנשים שלא פגשתי מעולם ולא רצית לפגוש. בית הספר תמך, הסדרנו הליכים במשטרה, המועצה לשלום הילד ביקרה ועוד מאות אנשים. דוד גדעון ואשתו נירה טיפלו בהכל, וביקשו שנבוא לגוא אצלם, אבל סירבתי ועמדתי על כך שאני וניבנהיה בבית. לאחר שבועיים לחוצים ומלאים באנשים, היה לנו קצת זמן לנשום. לקחתי את הכסף, שהרווחתי בחודשיים האחרונים, ואת ניב ונסענו לצפון. שכתי צצימר לשבוע, במושב קטן מעל הכנרת.. למרות שזה היה אמור להיות חופש מוחלא, החלטתי לנצל את הזמן שעמד לרשותי ונפגשתי עם עורכת הדין של המשפחה. "בוקר טוב" אמרתי כשפתחתי את הדלת, "מה שלומך?" שאלה אותי יסמין, "טוב, בואי חמרפסת ניב עדיין ישן". ניגשנו למרפסת ויסמין שאלה "מה שלומו?", "הוא מתמודד יפה" עניתי ומזגתי לה מין, "תודה" אמרה ושאלה "אז מה את רוצה לעשות?" חשבתי לרגע ואמרתי "אני לא רוצה אימוץ,. נשארה לי עוד חצי שנה עד שאני מסיימת את בית הספר. אני עובדת, ולפי הדוחות הכספיים שהראת לי הכסף יספיק לנו בנתיים" "אבל את רק.." "אני לא רוצה להעביר את ניב את הכל שוב, כשאבא השתגע עברנו מהצפון למרכז והיה לו מאוד קשה. אני מעדיפה להישאר בבית שלנו. הוא בן 15, הוא כבר ילד גדול", יסמין התרכזה בדבריי ואמרה "אני אוכל להמליץ לך על מסגרות שונות שיכולות לתמוך בך" חייכתי ומילמלתי "תודה", היא חייכה בחזרה וקמה "תירגעי, אני אסדר הכל", היא יצאה מהמרפסת ואמרה "בוקר טוב ניב" וקראה "להתראות". "בוקר טוב מה שלומך? מה אתה רוצה לעשות היום? שאלתי את ניב שיצא למרפסת. בפיהוק גדול הוא ענה "בסדר, לא יודע" ולחק חתיכת גבינה, הושטתי לו קערה וכפית ושאלתי, "לכנרת?" הוא הנהן. "עוד חצי שעה נצא, תסדר אחריך" אמרתי ונכנסתי לחדר, "בסדר, אבל עוד שעה, אני רוצה להתקלח" קרא ואת המשך דבריו קטע צלצול טלפון. "הלו" עניתי, "ניר? ניר? אתה חייב לבוא מהר, הוא שוב פה". "זה לא ניר" קראתי לקו המנותק.

"ניב מה איתך? איפה אחותך?" שמעתי מהדלת. הייתי קצת עצלנית ונשארתי על הספה, ניב המשיך "בסלון, כנס, מה עם המחשב?" "חה, מצחיק, לא נגעתי בו מאז"  ואז נתגלה בפניי. "איתי" צעקתי וקפתי עליו, "אני מבין שאת בסדר" אמר וצחק "מצוין" עניתי. "אני הולך לפגוש את מירה" צעק ניב וטרק את הדלת. "מה שלומך?" שאלתי כשהתיישבנו על הספה, "עכשיו מצוייןץ התגעתי." אמר ונשק לי. "גם אני" אמרתי והמשכתי כשאני מתכרבלת בין זרועותיו שאליהם כל כך התגעגתי, "איך היה?" "האמת מדהים, אבל לא כמו לא היות איתך" אמר, "חנפן" צחקתי עליו, "מה איתך ועם ניב?" שאל וטוו דיבורו השתנה לרציני, "אל תהיה כל כך כבד, נעבור גם את זה, ספר לי איך היה בסן-פרנסיסקו? חודש זה לא צחוק, איך הבנות שם?" קמתי להכין משהו לאכול, הוא מחק ובא אחרי "שוב את מתחילה? יש לי אותך? או שלא?, צחקתי וזרקתי לעברו גמבה, "אתה גם בא?" "לא, אני מלפפון" ענה וחייך חיוך שובב ואז התקרב אליי וחיבק אותי. הערב עבר בצורה נחמדה וניב חזר לאחר כמה שעות וישר צנח למיטה

איתי והתיישב לידי והגיש לי כוס תה, "על מה את מהרהרת" שאל, "סתם זכרונות משנה שעברה" עניתי וחייכתי כשאני לוגמת מהתה, "משהו מיוחד?" "אתה באמת רוצה לדבר על זה? זה על יונתן" אמרתי והבטתי בו במבט תוהה, "רק אם את מעוניינת" אמר ונשק לי "אתה הרי יודע שיונתן היא האהבה הגדולה שלי.." "כמעט כמוני" גיחח "אז הייתה תקופה שלמה שלא היה לי אף אד ותמיד חשבתי שהוא יהיה הראשון שלי, ויום אחד היינו עם חברים, הבוקר הפציע אבל כולנו היינו ערים, ומצאתי את עצמי איתו, לא מצאתי, כיוונתי את עצמ.." "פיתית אותו כמו שעשית לי?" שאל וחיבק אותי "כן.. אני פלרטטתי, הוא היה הראשון שבגללו תהיתי מה הולך איתכם הבנים, תהיתי האם באמת הדברים הללו עושים לכם את זה, אחרי היום הזה, לא דיברנו על זה וזה לא חזר על עצמוף אבל הוא נתן לי התחלה מעולה" "התחלה נהדרת" ענה ונשק לי "מצויין שהוא לא לקח הכל, נהנתי מהכל" "גם אני" עניתי ועטפתי את עצמי בזרועותיו. "לישון" אמר וקם מהספה, "בואי..".
באמצע הלילה קמתי בגלל צלצול טלפון. "הלו?" עניתי חצי רדומה, "מתן? מתן? זה ניר. תבואי ללובי." וניתק. קמתי מיד. נזכרתי בשיחת הטלפון. "לאן זה? שאל איתי, "התקשרו דחוף, אולי זה בקשר לבית" אמרתי ויצאתי ללובי. נדהמתי לראות שהלובי היה כמעט מלא, היו שם משהו כמו 20 צעירים, כנראה מהצבא שישבו בקבוצות קטנות ודיברו, אחד מהצעירים התרחק מהבר עם בקובי בירה ועבר לידי "מה השעה?" עצרתי אותו "ארבע וחצי" ענה והמשיך ללכת. אחרי כמה דקות של חוסר מעש איתרי בחור צעיר, הוא לבש מעיל עור וג'ינס שחוק וחיפש בעיניו משהו ונראה חסר מנוחה. התקרבתי אליו ושאלתי "ניר?" הוא פנה אליי ושאל "איפה מתן? את החדשה? טוב, תשמעי עוד 10 דקות אנחנו יוצאים. דנה כבר שם, אורי אוספת אותנו ורן לא יבוא. רק אל תשכחי- כפפות, שלא תהיה פשלה כמו בפעם שעברה" הוא עצר את המלל ותפס את ידי והתחיל ללכת לכיוון היציאה. עצרתי במקום "רגע. מי זאת מתן? אורי? דנה? רן? ומי אתה? ולאן אנחנו הולכים?". "רגע לא החלפת את מתן?" שאל והבעה של תמיהה על פרצופו "אז למה באת? למה ענית לטלפון?" שאל והפך להיות עוד יותר חסר מנוחה. "אני מתארחת בבית הזה, אני מצטערת, באתי כדי להגיד לך שזה לא המקום. גם בבוקר התקשרו" "מי התקשר?" שאל והושיב אותי ליד שולחן, "איבזשהי נערה, היא ביקשה אותך ואמרה שהוא חזר" "מה? שיט. מנייאק. "אמר ויצא בריצה מהדלת של הלובי.

דמעות בעיניים

בלי שום סיבה

לא מבינה אותה?

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב.. אבל אין שום חשק..

עברי לידר ברקע..מדי פעם יזהר אשדות..

וכך עובר לו עוד שבוע..

היה נהדר..

כל יום מחדש..

עם חיוך

תודה