סיפורים

גם כשחברים פה, ובאמת שמצחיק לי,

וגם כשאני אצל דודה, ואני כל כך אוהבת אותה, אותה ואת שתי הבנות המדהימות שלה,

הן כמו עוד אחיות בשבילי,

וגם כשאחותי באה, עם החברה הכי טובה שלה,

זאת שאני הכי אוהבת בעולם,

וכבר בקושי יוצא לי לראות כי אחותי עברה דירה, וכנראה שחברות כבר לא באות לבקר כשהיא לא פה,

למרות שזאתי באה, לפעמים לפעמים,

וגם כשמדברים בטלפון הרבה,

גם עם מישהו שלא דיברתי מלא זמן, וקצת תיקנתי את המצב, כי באמת שהייתי מגעילה,

וגם עם שתי חברות, שתי חברות שאני כל כך אוהבת,

איזה מזל שיש לי אותן, בחיי.

וגם כשאני קופצת לחצי שניה לעבודה, והם כולם כל כך נחמדים

ודורשים שאני אחזור לבקר,

ובכלל, שאני אחזור לעבוד איתם,

וכולם כל כך משתדלים,

ושני החיימים שלי נוסעים מכפר סבא עד לפה בעשר בלילה,

למרות שיש צבא מחר,

ואני מתה עליהם, ולא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם, באמת.

וקר לי,

למרות הכל.

כי ככה זה.

ואני רק רוצה לדבר איתך שוב,

תשלח לי הודעה, תגיד משהו.

ואני לא מתחברת למסנג'ר, אני לא יכולה. עברתי את כל הגבולות, אני באמת כבר לא יכולה. אם תרצה לדבר איתי, אתה מכיר את הדרך, ואת המספר בעל פה.

במיטה אני רק מדמיינת אותך, וקוראת עוד ספר חצי עצוב חצי מאושר, על הרווקה הדבילית עם החוכמת חיים, במידה 40 במקום 38 שבסופו של דבר מזדיינת עם העורך של העיתון. כי חייבים סוף טוב, או משהו. חבל שאף אחד לא אמר שבחיים זה לא ככה.

דודה היום שאלה אותי אם יש מישהו, או מישהו בכיוון להיות מישהו, ואמרתי שלא, כמובן.

נראה לי שאמא סיפרה לה עלייך, זאת אומרת, ציינה את העובדה שיש מישהו שמתקשר די הרבה ושאני לא מפסיקה לדבר איתו. ואת העובדה שקנינו לו מתנה ביחד, חצי מתנה (היא לא יודעת שהלכתי אחרי עשר דקות, וקניתי את החצי השני. עכשיו יש לי סתם מתנה שאני בחיים לא אוכל לתת לך שוכבת מתחת למיטה) והיא בטח ביקשה מדודה לגשש לבדוק אם יש משהו.

ואין.

ברור שאין.

אני כל כך כועסת על עצמי שאני מאוהבת בך, אתה כזה לא שווה שיאהבו אותך. אף אחד, אפילו לא אני.

.. אבל קר לי.