סיפורים

זו תקופה רעה,

זה עוד לא התחיל ואני מרגישה את זה מגיע. קצת קרדיט לעצמי על היכולת זיהוי מראש, זה כמעט כמו להיות על הר, בפסגתו, ולדעת שאתה הולך ליפול בצורה מסחררת, לכאוב עד כדי אובדן שפיות ובסופו של דבר לקטוע את החיים בצורה כזו או אחרת.

אולי בצורה פחות דרמטית.

אני חושבת שהשתנתי המון בשנה האחרונה, יודעת קצת יותר על עצמי, לחיוב לשלילה, יודעת קצת יותר מה אני רוצה, וקצת יותר בטוחה בלהשיג מה שארצה.

השינויים מסחררים, וקשה לי להסתגל. החודש האחרון הרגיש כמו מיליון דולר במובן מסוים, כולה 8 קילו, אבל הבגדים פתאום ניראים כל כך אחרת, והתגובות של אנשים סביבי. הרגשתי יפה כל כך הרבה פעמים החודש, ונדמה לי שזה לא קרה לי מעולם.

עם כל האושר בעולם, המצברוח הקסום, וההרגשה הטובה, הבנתי בבירור עד כמה לבד אני. אין שם אף אחד בחוץ שהוא בשבילי, מכיר ויודע, נשבר עם כל מילה, שמח על כל חיוך. לא חברה, לא ידיד, ובטח שלא משפחה.

אני יכולה להניח את הטלפון בצד ליומיים, ובזה הדאגה של העולם תחלוף.

אף אחד לא באמת.

התכנונים שלי די ברורים בעיניי, עדיין ניראים בלתי הגיוניים, אבל גם את ה-8 קילו האלו לא האמנתי שאני ארד, אז אולי יש שם אור. אני רוצה להספיק לעשות עוד מיליוני דברים שלא הרשתי לעצמי לעשות בחיים, זה אבסורדי, שדבר כל כך שיטחי מניע את החיים שלי כבר 20 שנה, אבל ככה זה.

אני צריכה עוד 10 קילו פחות, 10. וריבועים בבטן.

מכון כושר לכיף, כי אני באמת ובתמים אוהבת, וסטודיו לריקוד כלשהו. אני יודעת לרקוד, ממש לרקוד. ותמיד פחדתי. אז הגיע הזמן.

אני רוצה מלתחה של טאג וומן ורנואר. כי החלטתי שזה הסטייל שמתחשק לי, ואני רוצה להחליף אותו אחת לשנה.

בגיל 16 יצאתי לעבוד עם דמעות בעיניים מתוך אמונה שלמה שמטרתי בחיים היא להרזות מספיק, לחסוך 1000 שקל (שבזמנו נראו כמו מכרה זהב) ולצאת לבזבז כל אגורה על הבגדים הכי יפים שאוכל למצוא לי.

פיצוי על 16 שנים בהם סבלתי מכל מסע קניות שיצאתי/נגררתי אליו.

מאז, הסכומים הכפילו את עצמם שוב ושוב, והמטרה המרכזית לא הוגשמה.

אני רוצה לסיים עם האחמ"שות בבסיס, לסיים בצורה מוצלחת. אם זה אומר שעליי לחתום את הקבע, אני מוכנה. לחצי שנה. חצי שנה של צבא ליומיים-שלוש גג בשבוע, ומלצרות באיזו מסעדה ברמה במקביל.

מעולם לא ניסיתי להיות מלצרית, וזה לא שהעבודה הקשה הפחידה אותי או משהו. רק הפחד, מלצריות צריכות להיראות בצורה מסוימת. כל עוד לא נראתי ככה, לא יכולתי.

7 חודשים עד השחרור, הכניסה לקבע, ייתכן. אני יכולה להיראות כמו שארצה.

מלצרות זה קשה, תהיה לי חצי שנה של עבודה שוחקת, בלי זמן לנשום. זה אולי יסיח את דעתי מכל המחשבות הרעות שגורמות לי לרצות למצוא 4 חפיסות כדורים ולשים סוף לכל מה שאני שונאת.

בפברואר אני רוצה קורס כלשהו, להתחיל לחקור מה אני אוהבת ומה אני ארצה ללמוד יום אחד. משהו פשוט, לא מסובך. משהו שיעסיק אותי קצת, ישנה לי קצת פאזה של לימודי מחשבים למשהו אחר. מתחיל להימאס לי.

הכסף של הקבע, העבודה הנוכחית, ובתקווה התחליף שלה במסעדה כלשהי, ילך לטיולים בעולם ובזבוזים. מעולם לא ראיתי כלום, מעולם לא חשבתי שאני יכולה להנות במקומות אחרים, מעולם לא רציתי לראות דבר. התסכול אכל אותי, ונמאס לי מזה. אני רוצה לראות הכל, לבזבז בלי הכרה, ולהרגיש מיליונרית. אם יש לי את האפשרות אז למה לא.

שכר לימוד לשנתיים (בתקווה שבאמת אתקבל לאוניברסיטה טובה) סגור כבר קרוב לשנה בבנק ויישאר שם עד שאחליט שמיציתי את השטויות והגיע הזמן ללמוד באמת. מה שבטח יקרה שנה וחצי מהשחרור.

מה שרצון קטן ומיליוני נפילות יכולים לעשות ל1000 שקל שבבנק..

אני לא רוצה חבר, אבל הסקס עם הבחור יאלץ להיפסק. אני מרגישה שנעשתי מכורה, לא בטוחה אם אליו ספציפית, או למגע שלו, אבל זה לא באמת משנה, ונמאס לי לבזבז מחשבות על זה. זה סקס מיותר, זה הופך אותי תלותית, זה מראה לי שאני לעולם לא אוכל להתנתק, וזה מקשה. אני אוהבת את הבחור, אהבה פשוטה ויפה של מישהו שכיף לי בחברתו והופך את החיים שלי לקצת יותר מעניינים כרגע, מישהו שבסך הכל לימד אותי המון, ועל זה אי אפשר לקחת ממנו את הקרדיט, קצת על בחורים, קצת על אהבה, קצת על מה שאני רוצה ממישהו, וקצת על איך החיים שלי יראו יום אחד.

אפשר להשאיר את זה בזה ולהפסיק לחפש שם דברים שלא קיימים. רק בגלל שהוא הבחור הראשון שגרם לי להרגיש יפה.

יהיה מישהו, יום אחד. מישהו שאני ארצה, אוהב, ואעריץ. אבל לא עכשיו, ולא ככה. ברגע שאני אדע מה אני שווה ואדע לדאוג לעצמי, הוא אמור לבוא לבד.

הפוסט הזה התחיל בצורה אחרת לחלוטין, אבל אני חושבת שהוא דווקא עובד טוב.

מעולם לא אמרתי באיזשהי צורה את המשקל שלי. אפילו לא כשהייתי קטנה.

אף פעם לא הייתי הכי ענקית בעולם, אבל זה תמיד הפריע לי עד כדי כך שהעדפתי לשמור לעצמי.

אחרי 8 קילו פחות אני כבר שבועיים על משקל של 65. ביחס לגובה, ולציפיות שלי מעצמי, אני רוצה 10 קילו פחות מזה.

נמאס לי לחיות ככה,

משהו חייב להשתנות.

עוד 18 יום בת 20, אולי הגיע הזמן לחיות.