| 6/2006
ימי ראשית הקיץ
שקט בבית. סופסוף שקט. כמו שאמר אריק איינשטיין בזמנו, "לקחת פסק זמן ולא לחשוב, לשבת מול הים ולא לדאוג, לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לתת ללב לנוח מהלחצים".
יותר משבועיים לא כתבתי פוסט, מאז לפני שבועות. הבלוג, כמו הצ'אטים של ימי טרום האוניברסיטה, הוא התמכרות קלה, כזו שקל מאוד להגמל ממנה ברגע שמשהו חשוב יותר משתלט על החיים, וקל לחזור אליה ברגעים של נפילת מתח.
אז מה קרה בשבועיים האחרונים? בשבוע שעבר עבדתי את יום העבודה האחרון שלי בחברה הקודמת, יצאתי לשלושה ימי חופש וחזרתי ביום חמישי שעבר (ואו, זה היה לפני שבוע... איך הזמן טס) כדי לסגור עניינים ולעשות שתייה לאנשים שם. את חלקם אני לא רוצה לראות יותר לעולם, חלקם בסדר, וחלקם הקטן יחסר לי.
בימי החופש שלי ישבתי רוב הזמן בבית וקראתי חומר תאורטי בנושאי Java שקיבלתי ממקום העבודה החדש, ספציפית החומר שרלוונטי לקורס הראשון שלי כמדריך. בסוף השבוע המשכתי בהכנות וביום ראשון כבר התייצבתי במשרד החדש מוכן לתת מעצמי את מה שצריך כדי להצליח במשרה החדשה.
השינוי הוא דרסטי, ללא ספק. החברה בה עבדתי היא חברה ענקית שמעסיקה בארץ כמעט 5000 עובדים (ובחו"ל עוד כרבבה), והנה החברה החדשה היא חברה של כ-30 איש, יושבת ברב-קומות באזור הבורסה על חצי קומה, וזה כולל את כיתת הלימוד של הקורסים והמטבחון. אין בירוקרטיה מסובכת, אין פוליטיקה ארגונית, אין גבולות מוגדרים היטב בין האנשים. זה מתבטא קודם כל בזה שיש אופן-ספייס, ולא משרדים סגורים, בהם כל עובד ספון ומנתוק מהיתר. האנשים שעובדים איתי קידמו אותי בחום שלא זכיתי לראות בחברה הישנה, חוץ מאשר בקרב אותן שתיים שישבו איתי בחדר ואיתן התחברתי באמת. ולא אמרתי כלום על המסעדות באזור, לעומת חדר האוכל הקיבוצי...
אז קיבלתי שלוחה משלי, וקיוביקל משלי, ומחשב משלי, וחתמתי על טופס 101 למס הכנסה, וקיבלתי גרוטאה עם ארבעה גלגלים (עד שיסדרו לי רכב קבוע), והתחלתי לעבוד. זרקו אותי שם ישר למים העמוקים: נתנו לי להתחיל להדריך קורס של חמישה ימים (Java בסיסי לשישה אנשים) כבר בשבוע הראשון שלי, מיום שלישי. לצורך העניין אני אמור להכיר את מבנה הקורס, את התרגילים והדוגמאות, ולכן ישבתי שעות על גבי שעות כדי להתכונן. אין לי נסיון קודם בהדרכה, אבל קיבלתי את הרושם שהם מאוד מרוצים מהמעט שהם ראו ממני. ציפיות די גבוהות, רק שלא יתורגמו לאכזבות גדולות. בכל מקרה, ההדרכה הולכת בסדר, רק שאני עדיין צריך ללמוד ערב לפני את הדוגמאות והתרגילים בשביל השיעורים שאני מעביר. אחרי הפעם השניה או השלישית שאני אעביר את הקורס הזה, אני בטוח שזה יבוא יותר בקלות. כבר הבטיחו לי שאחרי הקורס יש להם כבר עבודה נוספת בשבילי בקנה, אולי עוד קורס להדריך. מחכה לי חודש עמוס מאוד.
חיפוש הדירה היה קצר. פנינו לכמה מתווכים לגבי דירת 2.5-3 חדרים באזור הבורסה, ובמקביל חיפשנו בכוחות עצמנו באינטרנט. אחד המתווכים הראה לנו דירה על גבול ר"ג-גבעתיים שלא נראתה לנו, אני ראיתי בעצמי עוד דירה באזור צומת עלית, ובדירה השלישית פגענו בול. מצאנו דירה נחמדה עם בעלי בית שעושים רושם נחמד, ברחוב אבא הלל אבל עורפית ושקטה, במחיר קצת גבוה אבל לא יותר מדי. חתמנו על חוזה לשנתיים, נתנו ארבעה צ'קים לשנה הקרובה, ואנחנו עוברים באחד בספטמבר. אבן נגולה מעל ליבי. הדירה לא מרוהטת, אז עכשיו נשאר לנו ללכת לקנות מקרר, סלון, ספריה... אבל יש עוד חודשיים וחצי, שזה המווווווווון זמן.
בסוף השבוע שעבר חגגנו לאהובתי יומולדת. בשישי בערב יצאנו עם המשפחה שלה לארוחת ערב במסעדה איטלקית משובחת באבן גבירול, בשבת בצהריים ל' ואשתו הגיעו לאזורנו (אני החזרתי את רכב הליסינג כשעזבתי את החברה הישנה, אז היינו מאותגרים-תחבורתית באותו סופ"ש) ויצאנו לאכול צהריים במסעדה קצת פלצנית אבל מוצלחת לכל הדעות, שנמצאת ברמת החי"ל. אח"כ נסענו למיני ישראל, ליד לטרון, והיינו שם עד שעת הסגירה כדי לראות את המוצגים ביום ובלילה. חביב בשביל חוויה חד-פעמית, אבל לא נראה לי שנחזור לשם בעתיד הקרוב, מה גם שהכניסה יקרה וכך גם כל פריט מזון או שתייה בפנים.
מחר אנחנו אצל ההורים שלי בחיפה, שוב ארוחת ערב עם המשפחה שלי, ובשבוע הבא גם לי יש יומולדת, וגם אני מחליף קידומת. אולי זה בגלל שאני עובר תקופה של שינויים כרגע, אבל זה לא ממש נקלט אצלי ששוב הגיעה אותה תקופה בשנה, ימי ראשית הקיץ, אותם ימים שבעבר כל כך ציפיתי להם. והפעם יש גם את העובדה שהגעתי לגיל שלושים.
מה מיוחד בגיל שלושים? כמו שכבר כתבתי, זו בסך הכל עוד הקפה של השמש. זה המספר שבא אחרי 29 ולפני 31 ואין לו חשיבות באמת. אבל זה מסמן את סוף העשור השלישי בחיי, אותו עשור שהתחלתי כאדם שונה לחלוטין. בעשור הזה השתחררתי מהסדיר, הלכתי ללמוד וסיימתי תואר במדעי המחשב, פגשתי את אהובתי ונישאתי לה, עברתי דירה 5 פעמים, טיילתי ארבע פעמים בחו"ל, התקבלתי למשרה מלאה בחברה גדולה והספקתי אפילו לעזוב אותה לטובת משרה אחרת אחרי שלוש שנים. קרו לי דברים לפני גיל 20, אבל לא בסדר גודל הזה, ולא חשובים כמו אלה.
האם בגיל 40 אסתכל אחורה על העשור הרביעי והוא יגמד את העשור השלישי? אני מניח שבשלב מסוים יופיע ילד בחיי, מה שיאיר את כל החיים שלי באור שונה לחלוטין. אנשים שאני בקשר איתם כרגע יעלמו מחיי ואחרים יתפסו את מקומם, והשגרה שכרגע אני עמל על בנייתה תהיה זכרון עמום בלבד.
כנראה שהדאגה הקטנה שמנקרת בירכתי התודעה שלי היא דאגה לקראת השינויים המתקרבים, ולאו דווקא מבטאת חרדה מהזדקנות או החמצה. ברגע שתקופת המעבר הזו תגמר, מתישהו בחודש ספטמבר כנראה, אני אוכל להתחיל לחיות חיים שפויים שוב, ואז נראה. עשור חדש, אפשרויות חדשות, חיים חדשים לחלוטין.
- לפרסומאים: זה שהסטטיסטיקה אומרת שרוב המתעניינים במונדיאל הם גברים, זה עוד לא אומר שלגיטימי למכור לנשים שעכשיו שהגבר שלהן עסוק הן יכולות ללכת לעשות שופינג. זה מעליב את האינטליגנציה, ונראה כאילו מי שחשב על הקונספט לא יצא משנות השבעים (של אחת המאות הקודמות).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
