| 4/2007
 אכלתי צ'אפאטי ונרגעתי
שקט בבית... יקירתי נמה את שנת היופי שלה, מנצלת את השעות האחרונות של החג. אני לא עייף, מכמה סיבות.
לא כתבתי כבר שלושה שבועות, ולא בגלל שלא היה לי על מה לכתוב. החברה שמעסיקה אותי מכרה אותי לחברת סטארט-אפ ברמת החייל, ושם יש לי המון עבודה, יותר ממה שאני מסוגל להספיק. כדי להתמודד עם המעמסה, כמות השעות שלי בעבודה עלתה לרמה לא סבירה, ובסיכום חודשי של חודש מרץ נתקלתי במספר המפחיד של 232.5 שעות. מעולם לא רציתי להיות מתכנת כזה ששורף שעות על גבי שעות בעבודה מטורפת עם דדליין לחוץ, גם אם זה אומר שכר מכובד, ועכשיו נקלעתי בדיוק למצב הזה. אני צריך לתפוס שיחה עם הבוס שלי (האמיתי) ולראות איך הוא מחלץ אותי משם. אחרי הכל, אני אמור גם להדריך ולייעץ...
לאחר שלושה חודשי נסיונות לא אינטנסיביים במיוחד, נראה שהמאמצים נושאים פרי. אהובתי מאחרת ב-10 ימים כבר, ובדיקה ביתית העלתה סבירות גבוהה לתשובה חיובית. ביקור אצל רופא נשים שלח את יפתי לבדיקות דם (מחר על הבוקר) ובביקור הבא אצלו, אם הכל כשורה, אפילו נעבור את חווית האולטראסאונד הראשון.
לא ציפיתי להצלחה בטווח כל כך קצר, אני חייב להודות. אנחנו לא באמת מוכנים לזה מצד אחד, אבל מצד שני שום דבר בעולם ושום פרק זמן לא באמת יכינו אותנו. אנחנו צוללים בעיניים עצומות לתוך חוויה שתשנה לנו את החיים, עם חיוך מתוח והרבה אמונה ואהבה.
בעוונותינו כבר התחלנו לחשוב קדימה על שמות, רהיטים, סידורים, תגובות של המשפחה ועוד דברים קטנים. זה בא בתזמון מושלם עם לידתה של ביתו השנייה של אחי הגדול (מאשתו השנייה), לפני כ-10 ימים. היינו אצלם אתמול וראינו את הקטנה, את אחי בתפקיד האב העייף, ואת גיסתי הרצוצה וחסרת האנרגיה, ועדיין הם מחייכים ומחבקים את התינוקת ושמחים. בקרוב אצלנו.
יכול להיות שזה בגלל העבודה... או ההריון האפשרי... או החגים... מה שלא יהיה, עלה לי רעיון. במקום הטיול לארה"ב שדיברנו עליו לחגי תשרי הבעל"ט, שאלתי את יפתי מה דעתה שאני אצא עם ל' לטיול גברים, כלומר טיול למקום שאשתו ואשתי לא ירצו לבוא אליו, וגם לא יסכימו לתנאי הטיול ("באוהל? השתגעת?"). יפתי עשתה לי פרצופים קצת, אבל היא מבינה אותי, למזלי, שזו ההזדמנות האחרונה שלי לעשות טיול כזה לפני הלידה, וזה משהו שתמיד רציתי. היא לא שמחה, אבל היא לא תמנע ממני לנסוע. כבר אמרתי כמה אני אוהב אותה?
דיברתי עם ל' בטלפון והצעתי לו. הוא קיבל את הרעיון בהתלהבות אדירה, ומיד התחילו לעוף הצעות ורעיונות לחלל האוויר. בשבת היינו אצלם וישבתי איתו קצת על האינטרנט כדי לקבוע תאריכים ואיזשהו אזור כללי לטייל בו. הבחירה נפלה על צפון הודו, מכיוון שאנחנו מתכננים לטוס בחגים, ואזורים אחרים בעולם הם רטובים מדי לקראת החורף (או קיץ, אם מדובר בחצי הכדור הדרומי). התחלנו לקרוא ולעשות תכנונים, לאסוף מידע ורשמים מאנשים שהיו שם (אגב, אם למי מהקוראים יש טיפ טוב לתת, התגובה פתוחה והיד רושמת) ויכול להיות שנאציל סמכויות לחברה שמארגנת טיולים לבודדים כדי שיעשו בשבילנו את כל הסידורים.
הציטוט בכותרת לקוח מהסדרה "אופטימיות קוסמית" ששודרה בערוץ 2 לפני 10 שנים, משהו כזה. את המשפט הזה אמר אורח בתוכנית, אחד אהוד בנאי, שהצטרף למסע בהודו באמצע. זה מתאר את מה שאני צריך. לפתע פתאום אני נרגש, אני מצפה לזה בכליון עיניים. אני כמה לטיול הזה כמו שלא כמהתי למשהו כבר שנים. ציפיתי לטיול בספרד בשנה שעברה, ציפיתי לקבל את הרכב הראשון מהעבודה ולהתחיל לחרוש את הארץ בטיולים, אבל לטיול הזה, של גילוי עולם אמיתי, אני אתחיל לספור את הימים ברגע שנהיה סגורים על תאריך יציאה. יש ציוד לקנות, חיסונים לעשות, ספרים לקרוא וחופש לסדר, ואני לא יודע איך נעשה את זה בזמן. אני רק יודע שאני צריך את זה, וגם ל' זקוק לזה לא פחות, ואנחנו הולכים להנות בטיול הזה.
- למשפחות החטופים: בדרך כלל אני נמנע מלעשות הקשרים בין ענייני אקטואליה ומסורות ארכאיות, אבל השנה איכשהו התחבר לי מאוד עניין "חג החירות" עם בניכם הנמצאים אי-שם. כולי תקווה שתתאחדו עמם בקרוב, אולי אפילו לפני תום ספירת העומר.
- לעיתונאי ישראל: אם שמועות על עתידו הפוליטי של עזמי בשארה נמצאות בראש מהדורות החדשות זה סימן שמצבנו טוב. אתכם בצערכם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
