לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דרך עיניים ירוקות

חייך! מחר יהיה גרוע יותר...

Avatarכינוי: 

בן: 48

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שלושים


ותודה ליריב על הבלון האדום...
נכתב על ידי , 22/6/2006 00:05   בקטגוריות הזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זכרון? עצמאות?


ברדיו שירים שקטים, הפלייליסט שפעם היה מוקדש לימי זכרון, זלג לימי פיגועים והגיע עד סופי שבוע ב103FM. אין פרסומות, אין דיבורים, רק מוזיקת רקע.


ביום הזכרון אני נזכר באדם היחיד שבאמת הכרתי, ששמו מופיע לשניה וחצי בערוץ 33. שחר קיסוס היה מש"ק מודיעין בפלס"ר גולני, קצת יותר ותיק ממני. הוא היה גבוה, שחור שיער, בעל מבט מבויש וחיוך עוד יותר מבויש. הייתי יושב איתו מדי פעם בערב ביחידה, מדברים על הא ועל דא, אני מנגן כמה שירים והוא יושב ומקשיב, מתבדחים על חשבונם של נגדי היחידה. זו לא היתה ידידות נפש, לא חברות אמיצה, אבל למדתי עליו קצת, וראיתי שיש עם מי לדבר. אני עשיתי את העבודה שלי והוא את שלו, כשמדי פעם הוא היה נעלם לכמה ימים למשימה בלבנון וחוזר.
שחר נהרג באסון המסוקים בתחילת 1997, מעל השדות של שאר-ישוב. יחד איתו נהרגו עוד 72 קצינים וחיילים, שמתוכם היו עוד שני שמות מוכרים לי. ברגע אחד שחר נעלם, והוא לא יחזור. אני הגעתי עם כל היחידה לאלפי מנשה לבקר את ההורים והמשפחה בשבעה. רציתי להגיד משהו להורים שלו, אבל לא ידעתי מה. עד היום, תשע שנים אחרי, אני לא בטוח מה הייתי אומר להם.
ההלם פינה את מקומו לכאב, שהלך והתעמעם עד כדי זכרון, והיום גם הזכרון מתחיל להטשטש. החיים בלי שחר נמשכו, מכח האינרציה בעיקר, כמו שהמשיכו אחרי כל אחד מאותם עשרים ומשהו אלף הרוגים שאותם אנחנו זוכרים היום.


המדינה שלנו, זו שמספר תושביה עבר זה מכבר את קו השבעה מיליון, קמה מתוך הריסותיה של האימפריה הבריטית (וזו העותמאנית שהיתה כאן לפניה), הישר אל תוך מצב חירום שעד היום לא הסתיים. קשה להשוות את מצבה הבטחוני של המדינה הצעירה בשנת תש"ח, שנאלצה להקים צבא מצירוף של כמה מחתרות ולשלוח ניצולי שואה עלומי שם מהאוניה הישר אל הקרב, למצבה של ישראל 2006. ובכל זאת, חיינו על חרבנו אז ואנחנו חיים על החרב גם היום. נכון שהחלפנו חרבות בדרך (בכל זאת, קצת היגיינה), אבל בסך הכל המצב השתפר אך במעט. נכון שצה"ל הוא כיום אחד הצבאות המתוחכמים ביותר בעולם, רחוק מאותו צבא שניצח בדרך פלאית את אותה מלחמה ארוכה קשה ועקובה מדם, אבל גם אויבי ישראל למדו הרבה במהלך השנים.
טוב, אז נכון שמצרים וירדן הבינו שעדיף להן להכיר בישראל ולפתח איתה קשרים דיפלומטיים, ולו בגלל ששלום עוזר לכלכלה ומלחמה ממש לא, אבל סיני זה עדיין לא המקום הבטוח ביותר בעולם, וגם ירדן קצת מפחידה אותי. נכון שהגבול הסורי שקט יותר מלוגי גרסקו, שמתחבא מאחורי הספה ועושה קולות של שטיח, אבל הרי כולנו יודעים שהסורים פשוט תוקפים אותנו דרך לבנון. נכון שהקמנו רשות פלסטינית כדי לתת לעם שיושב לצידנו איזושהי הגדרה עצמית, אבל זה לא עצר את הטרור, ויש שיאמרו שרק הגביר אותו. נכון שאיראן רחוקה, אבל היא מתקרבת אלינו במהירות מבהילה.
אין היום סכנה ממשית לקיומה של מדינת ישראל. גם אם הפלסטינים יכלו לחסל את ישראל, לא היו מעזים לדון את עצמם לכליה כלכלית על ידי הרס כלכלה נדיבה כמו שלנו. האיראנים עושים שרירים, אבל אני די בטוח שכל מי שמבין חצי דבר בנשק גרעיני לא יעז לעולם להפעיל אחד כזה (להזכירכם, אחרי אסון צ'רנוביל נתגלו שרידי קרינה בחלב של פרות בארה"ב... וזו היתה כמות קרינה יחסית קטנה). מה שכן, אנחנו חייבים את כושר ההשרדות שלנו בעיקר לארצות הברית ולאינטרסים של העולם המערבי במזרח התיכון. היום הסיוע האמריקאי הוא לא קריטי לכלכלה הישראלית, אבל בלעדיו חיינו היו קצת פחות נעימים. מה שיותר חשוב הן הערבויות שנתן הממשל האמריקאי לאורך השנים להלוואות המיליארדים שלקחה ממשלת ישראל למימון פרוייקטים לאומיים דחופים.
התרבות הישראלית אף היא אינה עצמאית. כור ההיתוך הישראלי הביא את המדינה בשנותיה הראשונות למצב שלא היה כדוגמתו בשום מקום מעולם: מדינה שרובם של אזרחיה לא נולדו בה. כך נקבצו ובאו התרבויות האשכנזיות, התרבויות המזרחיות, ולאחרונה גם התרבות האתיופית, כשרוח התרבות האמריקאית מרחפת על פני המים, וכל אלה הצטרפו אל התרבות הצברית-ערבית. אט אט החלה תרבות תקשורת ההמונים להשתלט על כל חלקה טובה, וכיום ישנה תרבות מעורבת, ומנגד ישנה "המסורת מבית". מעטים מאוד הדברים שמאחדים כיום את הציבור היהודי בישראל, והציבור הנוצרי-מוסלמי אפילו לא מנסה להתחבר אל אותו רוב יהודי.
אם כן, איזו עצמאות אנחנו חוגגים היום ומחר? אנחנו חוגגים את ייסודה של מדינת ישראל, שנולדה מתוך כאב וצורך בבית לאומי לעם היהודי, והפכה לבליל של תרבויות, מדינת חסות של ארה"ב מבחינה צבאית וכלכלית. מצד שני, המדינה רק בת 58... במונחים של מדינות, היא עוברת את משבר גיל הטיפשעשרה שלה. עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.


מסר היום

  • לעמישראל: חג שמח, בתאבון, ואל תשכחו להפוך את הסטייקים בזמן!



נכתב על ידי , 2/5/2006 13:25   בקטגוריות הארץ שלנו, הזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז מה היה לנו שם?


שקט בבית. הספירלות בתנור מתלחששות ביניהן כמו שתי נערות בכיתה ח'. החלונות סגורים והקור מציץ מהם מבחוץ, מחכה לשעת הכושר שלו. מדי פעם עוברת מכונית, משתעלת פעמיים כשהיא עוברת מעל פס ההאטה, וממשיכה הלאה.


העולם כולו, כך נראה, שרוי במין שקט מתוח, מצפה לתחילתו של סיבוב נוסף סביב השמש. סוף דצמבר, והשנה הזו, 2005, כבר נגמרה ומסוכמת. אותם ארבעה ימים שנשארו עד ראש השנה האזרחית כבר לא נחשבים, במיוחד כשכאן חנוכה ובאירופה וארה"ב הם נמצאים בין החגים כך שהם לא ממש עובדים ולא מעניין אותם שומדבר.
מה נשתנה השנה הזו? העולם עבר זעזועים רבים ב-361 הימים האחרונים. הצונאמי שטף מאות אלפים ורעידות האדמה קברו מאות אלפים נוספים. עונת ההוריקנים הקשה ביותר בהיסטוריה הקצרה של תיעוד סופות אטלנטיות הרגה אלפים, מחקה את העיר ניו-אורלינס, וחשפה את ממשל בוש במערומיו. בגרמניה נבחרה קנצלרית מזרח גרמנית. בצרפת היו מהומות שנמשכו שלושה שבועות והגיעו לתוך פאריס. בלונדון התפוצצו אוטובוסים. עשרות אמנים מהשורה הראשונה התאחדו למופע Live8, כולל פינק פלויד האלוהיים.
ואצלנו בארץ? ההתנתקות היתה האירוע הממשי היחיד השנה. התפטרות ביבי, בחירת פרץ, פיזור הכנסת, מפלגת קדימה, אשפוז שרון, כל אלה הם מהלכים פוליטים, שאין בהם ממש כדי להשפיע על המציאות הישראלית בטווח הכ"כ קצר וכ"כ ארוך. שרון ביצע מהלך אמיתי, שיש החולקים עליו ועל דרך ביצועו, אבל אין עוררין על כך שזהו מהלך בעל משמעות היסטורית, ויעמוד לזכותו של שרון במבחן ההיסטוריה.
אצלי אישית דווקא לא השתנה הרבה השנה. כנראה שהשינוי המשמעותי ביותר אצלי השנה היה הרכב שהחברה נתנה לי (דרך אגב, הגרוטאה הוחלפה השבוע ברכב חדש-דנדש עם הניילונים... סוף הדרך <-: ), שבא עם העלאה במשכורת. זה העלה את רמת החיים שלנו פלאים (לפני כן היינו משתמשים אך ורק בתחבורה ציבורית). חוץ מזה הדירה אותה דירה, הזוגיות נפלאה כשהיתה, המשפחה בריאה, החסכונות בבנק צומחים לאיטם, והחיים ממשיכים כסדרם אל תוך 2006, מכוח האינרציה. מי יתן ותהיה שנת 2006 מוצלחת כמו השנה שקדמה לה. או כמו ששרו אלה שסופרים עורבים:


“A long December, and there’s reason to believe,
Maybe this year will be better than the last
I can’t remember all the times I tried to tell my myself
To hold on to these moments as they pass.”




מסר היום

  • לסנטה קלאוס: אנחנו רוצים להודות לך על השירות המצוין. לצערנו, אנחנו עוברים תקופה קשה כרגע ואנחנו צריכים לקצץ בכח אדם. אנו מצטערים מאוד, אבל אנחנו נאלצים לוותר על שירותיך. אין בכך כדי להקרין על רמת ביצועיך בתקופת שהותך איתנו, ונשמח לספק לך המלצות לשימושך. במידה ויווצר מחסור בכח אדם בעתיד, נשמח ליצור עמך קשר לצורך העסקתך מחדש. בקיצור, טוס לנו מהעיניים.



נכתב על ידי , 27/12/2005 23:35   בקטגוריות הזמן נוסע, כי זה מה שזמן אמור לעשות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
3,154
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להאופסימיסט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על האופסימיסט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)