פאודה זה כאוס בעברית יפית אומרת לי.
פאודה על מסך מחשב על המזנון שמכרו לנו במחיר מופרך הישראלים שהיו פה לפנינו בדירה הזו. פאודה בטורונטו.
הבטיחו ירח דם הלילה, מהזריחה ועד חצות, שעות יותר נוחות מבבית, אבל יש פה ענן שמסתיר את השמיים. הרבה עננים, כיאות לעיר כל כך גדולה.
פאודה עושה לי להתגעגע הביתה. לכולם יש שם זקן. גם לפוליקר יש. פוליקר של חלון לים התיכון שרק המדריך בטיול הפרידה ביפו הצליח להראות לי את היופי שלו. בהתחלה הייתי שם אותו ביוטיוב במקלחת ובוכה. עכשיו הוא כבר לא עושה לי לבכות, גם כשאני רוצה. הארץ שאני מתגעגע אליה, היא עוד קיימת? את הזיפים שלי ביקשו ממני יפה לגלח, משהו עם האטימה של מסכות N-95 למחלות מידבקות באוויר.
גיהצתי חולצות מול פאודה. בעצם אין לי כל כך הרבה חולצות לעבודה אמרתי לה, כי כשאתה מתחיל לשים לב, אז משבצות לא לוקח ופסים עבים לא לוקח, ושחור לא לוקח כמעט, אין לי הרבה חולצות למקום הזה.
ובמרפאה, אבא אחד עם זקן כזה של מוסלמים אדוקים, כלומר בלי שפם שאל מאיפה אני. אמרתי שמישראל. הנהן. בסוף אמר לי לקנות גרבי עור. וגם לחמם את הברכיים דוקטור כי המפרקים נדפקים בחורף הזה שאתה לא מדמיין לך כמה קר בו. אני פה כבר חמש עשרה שנה הוא אומר לי, אתה לא יודע מה זה.
אולי כשאסיים פה עוד שנתיים ניסע לניו זילנד. מרגע שכבר שמת תרמיל על הגב, איך תוכל לנוח? יהודי נודד.
אפילו לנוח אין מנוח היו אבא ואמא? שואלת נוגה. כן, נוגה, לכולם יש אבא ואמא.
-ולאלוהים?
-לאלוהים אין.
ופתאום בלב שלך נכמר עצב על אלוהים. שאין לו אבא ואין לו אמא ואין לו בית, והוא בכל מקום. כל כך בכל מקום שהוא לא בשום מקום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
