שפעת העופות בראי הדורות

במזל טוב התחלתי לעבוד. המנחה שלי לשעבר, וכנראה גם לשעתיד, השיג כמה יורו פה וכמה יורו שם ובעזרתם נתחיל לגלגל את הממצאים שלנו לכלל פרסומים. אני אומרת שלנו כאילו זה באמת שלנו רק בגלל שהיה לי חלק באיסופם מכל בחינה אחרת הם שלו בלבד. אז נפגשנו לפני שבועיים בקמפוס ושמנו ביחד פעמינו אל עבר המעבדה. כשאני כותבת מעבדה יש לשער שמיד צפה לנגד עיניכם לבורנטית בחלוק לבן, שולחנות נקיים, רצפות בוהקות וכמה מדפים עם צנצנות פורמלין ובהן צפים דברים שאתם מעדיפים לשכוח שאתם מכירים. תשכחו מזה ותזכרו שאני ארכיאולוגית. יש לנו אגו של מדענים ואנחנו צריכים לעשות עיבוד מדעי של החומרים שלנו מחפירות, - אז אנחנו קוראים למחסנים המאובקים, שבהם יכולים לחכות לעיבודם המדעי ערמות של אבנים ושברי חרסים אפילו עשרות שנים, מעבדה.

התברר שהקוסמוס ניצל כמה שבועות של העדרם של בעלי הבית במעבדה (המנחה שלי ועוד קולגה) כדי להצעיד אותה במסלול הישיר לאנטרופיה. אלף דברים שלא מצאו להם מקום אחר ופשוט זרקו אותם במעבדה, כשגולת הכותרת שלהם הם שישה (!) ארונות המכילים את אוסף השקופיות (!) של המחלקה. היום בטח כל מתרגל בקורס לספרות בא לשיעורים עם מצגת אבל זה לא תמיד היה ככה בכל התחומים, בארכיאולוגיה כן. מאז ומתמיד כל השיעורים היו מלווים בתמונות, מפות ושרטוטים ובעיקר שקופיות. אז באיזשהו שלב בהיסטוריה של המחלקה מישהו השקיע המון כסף ועבודה באוסף השקופיות, קיטלוגו ואופן הצגתו והיום כשלכל אחד יש את התמונות שלו על המחשב למישהו עלתה נוסטלגיה לראש והוא מסרב להיפרד מהאוסף העצום הזה. אבל בסוף החליטו לעשות משהו יותר טוב עם המקום שהוא תופס ולכן זרקו אותו לחור השחור במעבדה תוך כדי שחוסמים לנו את הגישה למדפים שלנו (וגם למפסקים של החשמל).

אז למרות שזה נורא מרגיז אמרתי למנחה שלי שהדרך היחידה שבה נוכל להגיע למדפים שלנו לפני 2020 היא לעשות מחטף-נגד ופשוט להעיף הכל לקיבינימט. הבעיה היחידה היא שכל ארון כזה שוקל בערך טון ולכן צריך לשלם לכמה גברתנים שיעשו את זה, ואת זה, עם כל הכבוד, צריכה לשלם המחלקה. כמחווה למוכי הנוסטלגיה שרצו לשמור את המפלצת התנדבתי לארוז את השקופיות הארורות וכש-י. יחזור מהשבתון שלו שיעשה מהם טאפטים אם הוא חייב. ככה עברו איזה שבועיים של טלפונים, תאומים, ארגונים, שכפול מפתחות, עוד שלושה ימים לאתר את הג'ינג'י עם המפתחות לחדר של הקרטונים ובינתיים הבאלגן של הארונות החדשים הדביק לעצמו עוד בלאגנים – כל מני ארגזים שהופיעו על הארונות האלו ולידם. תענוג. עבדתי על העסק יום אחד ויקח לי עוד יום לרוקן את שאר הארונות ואחרי שאב-הבית בסיוע כמה פרחי ארכיאולוגיה חסונים יסלקו את המפלצות אלך להשתין בפינות ולסמן את הטריטוריה שלי למען ידעו התרנגולים שיש בעל בית חדש במעבדה.

אגב, כרגיל וכצפוי המעבדות/מחסנים שלנו ממוקמים בקומת המרתף של בניין שנמצא בקמפוס אחר בקצה השני של העיר. רק הפרהיסטוריונים התכמנים ובראשם יוסי הפדחתן הסתדרו עם חדר מרווח, מואר ומוכה חלונות בקומה השלישית של אותו בניין. אינני יודעת מה יציל אותי מדכדכת המרתפים שאין ספק כי אלקה בה בתוך כמה שבועות.

ספיינל אפדייטס:

עמירה משתפרת מאוד, אנחנו מפרגנות לדרגומיר. שמצידו הולך שבי אחרי קסמיה הסלאביים של עמירה. בחדר ההמתנה הוא דואג שתנצל את הזמן ומעמיס עליה ספרי קריאה באנגלית על שיטת הטיפול שלהם. הוא אף הציע לה לבוא ללמוד אצלם כי היא נראית לו בחורה אינטליגנטית, שזו כנראה דרכו העדינה והמודעת למחצה (לעצמה ולפי.סי.) להגיד שהיא נראית לו מהתפוצה הנכונה. אז יכול להיות שבינואר התמנון (מקום העבודה שלה) יהפוך לצלופח ועמירה למפוטרת הייטק שעושה הסבה לרפואה אלטרנטיבית.