שפעת העופות בראי הדורות

השעה הרבה אחרי תשע, הילדות במיטה ואין להן שום כוונה להרדם, פילפיל שרה בקולי קולות:

כד קטן, כד קטן

שמונה ימים שם יו-נתן

אנקדוטה מהחצר האחורית של החצר הקדמית:

הזמנו את כל החברים שלנו מעוטף עזה לבלות איתנו בעוטף-עוטף, אף אחד לא בא אז אולי מחר אני אעשה ספונג'ה.

מאידך, אתמול והיום נסעתי לעבוד בבאר-שבע, עוד סוג של חצר אחורית. המעבדה שלנו, כפי שכבר כתבתי ממוקמת בקומת במקלט. אתמול הגעתי וגיליתי שהמקלט שרוי באפלה. הודעתי לאב הבית וזה הודיע למי שצריך ומיד ניער חוצנו מהעניין. הודעתי גם אני למחלקת האחזקה, נהמתי עליהם שבאתי מחוץ לעיר כדי לעבוד והתיישבתי לגלוש לבד בחושך (תקשורת דווקא היתה וגם כוח בשקעים). אחרי שעתיים שבהן לא קרה כלום התקשרתי לשאול אם הם מתכוונים לתקן את התקלה לפני שיפול גראד או אחרי והזכרתי שוב שמדובר במקלט. ענו לי שכבר שולחים מישהו. הלכתי. היום הגעתי ומצאתי שבאמת יש חשמל וגם שלטים המכריזים על המעבדה כמרחב מוגן. אחר-כך הגיעו כל מני אנשים שמלמדים בבנין בשעות מאוחרות כדי לברר שהמקלט פתוח עד הערב. גיחכנו ושלחנו אותם לשלוח מכתבים לאב הבית, לממונה על מבנה, למחלקת משק ואם אפשר גם לנשיאה ולמחות על כך שהמקלט שייך למחלקה לארכיאולוגיה וכי הוא נעול.

נראהל לי שהחליטו לכנס ישיבה. 

זה מצב המקלטים במוסד ציבורי - אוניברסיטת בן גוריון בנגב

(אחר כך קפץ לביקור מנהל מחלקת משק, החלפנו הלצות "מה את עושה כאן? חיפשתי מרחב מוגן". כנראה שבמקלטים אחרים בקמפוס המצב גרוע אפילו יותר הם משמשים כמחסנים וארכיונים וגם אם יגיע הג'ינג'י עם המפתחות זה לא יעזור לאף אחד)