הלכנו כל המשפחה בגשם, פתחנו מטריה אחת ונתנו להן להחזיק בעצמן, ממעל פצחנו בשירת "שנינו יחד תחת מטריה אחת". עד שחזרנו הביתה פיצי כבר זמזמה לעצמה:
"זחלים יפים, כדאי לכם לחיות".
(אם הפוסטים האחרונים יצרו אצלכם את הרושם שכל הזמן שרים אצלנו, אז אתם מה-זה צודקים)
פכים קטנים מן המערכה בדרום:
בניגוד למקלטים באוניברסיטה וברוב המקומות בארץ הממ"ד שלנו ערוך ומוכן. בימי חול הוא משמש כחדר מחשב וזה אומר שיש בו מחשב וקו טלפון וכחדר אורחים, שזה אומר שיש בו שלל מזרונים. לפני כמה חודשים היתה לי סיבה טובה לחשוד שמדינת ישראל מתכננת לתקוף את איראן אז ציידתי אותו גם בתאורת חירום, שתי שישיות מים, בקבוקים לילדות וקופסאות סימילאק, קופסאות שימורים, מגבונים, קרקרים וגם משהו מתוק לנישנוש. ביום ראשון ביקרה אותנו משפחת הויז קפוא עם הטף ועמירה הרגיעה אותה שאנחנו ערוכות למלחמה וכדי להוכיח את דבריה פתחה את לפניה את דלת הארון בממ"ד. הויז כמעט נזקקה לטיפול רפואי בשל עוויתות צחוק קשות שתקפו אותה.
אבל באמת שלא אכפת לי, זה מחזק את העורף של עמירה והיא מצליחה לעמוד איתן כנגד הגראדים שוורשה משגרת לכאן מזה ארבע ימים (ממי אתם מפחדות יותר, מאיסמעיל הניה או מדודה הניה?):
וורשה א': אתן יודעות שאתן בטווח הרקטות
עמירה: מי?
וורשה א': איפה נוכלת?
עמירה: בבאר-שבע
וורשה א': גם באר-שבע בטווח
וורשה ב': אולי תבואו אלינו בינתיים
עמירה: אויש, אבא
ולמסקנה הגאונית של עמירה:
חמאס לא יורה על באר-שבע או אשדוד הוא יורה על מבט לחדשות. כל היום הם יורים פצמרים וקאסמים שנופלים בקושי מעבר לגדר שלהם, ואז פתאום בשבע וחצי בערב עפות קטיושות לפה ולשם, בעשר וחצי מסתיימות המהדורות, מיקי גורדוס של עזה סוגר את הטלוויזיה וכל החמסניקים הולכים לישון. מה שהופך את המלחמה לסוג של מסיבת עיתונאים בטעם רע במיוחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
