שפעת העופות בראי הדורות

העורף שלנו היה מאוד איתן, עד שסגרו לנו את הגן. כולם כבר יודעים שזה לא נעים לראות גן סגור, אבל כשאי אפשר גם ללכת לגינה בשום שעה של היממה? אז ארזנו את עצמנו ונסענו לחמשוש לוורשה (רש"י מפרש, להורים של עמירה). כשסיפרתי את זה לאחותי ביום רביעי בערב היא הגיבה באימה: "אבל הם לא יתנו לכם ללכת". ביום רביעי זאת היתה מחשבה מאוד הגיונית משום שגם בפאתי מינכן (רש"י: ההורים שלי) היו נועלים עלינו את הדלתות וזורקים את המפתחות. אבל בשבת התכנסה מועצת הביטחון (עמירה ואבא שלה) כשעל שולחנה מידע מודיעי מסווג (וואינט אינטליגנס) והגיע למסקנה ששומדבר לא ממש הולך ליפול בגדרה ושגם אם כן דקה זה מספיק זמן בשביל להגיד: "עכשיו קומפי" ולרוץ אחרי הישבנים לממ"ד. אז חזרנו במוצ"ש.

איך שנחתנו בבית נהייתי חולה. אתמול עמירה הלכה לעבודה וחזרה בארבע והיום לא הצלחתי להרים את הראש מהכרית והיא נשארה בבית כדי לגלות שגל הפיטורים שהובטח להם כבר שבועות יצא לדרך. באחת היא הגיע למסקנה שהגל פסח עליה, בשלוש הסתמנה חרדה מסויימת ובשלוש וחצי נשמעה צפירת הרגעה. אבל לא על הצפירה הזו רציתי לכתוב. בעשר, בדיוק בזמן שפיקוד העורף הודיע שיהיה ניסוי צופרים התחילו לצפור הצופרים, הכרזנו על קומפי ונכנסנו לממ"ד. נשארו לנו כמה שניות  ספייר לחלק לעוטף עזה. בסביבות 12:00 עמירה היתה עם הילדות במרפסת והחליטה ששוב יש אזעקה (את זו של עשר שמענו בלי בעיות בתוך הבית המוגף) והכניסה את הילדות שוב לנוהל קומפי. נראה לי שהיא סתם מלחיצה את הילדות ושמזל שהיא חייבת מחר להגיע לעבודה. ב-13:00 השכנים התחילו, כנראה, לקשט את הממ"ד ולדפוק מסמרים בבטון המזויין. אנחנו דור ממוגן.

וכל הלעיל היה יכול להיות הרבה יותר נסבל אלמלא נאלצנו לנהל במקביל את הגמילה של הילדות ממוצצים. פיצי גידלה פצע די מכוער מתחת לשפה התחתונה, הרופא פסק שזה אשמת המוצץ והוא כנראה צודק. אז לא רק שאין לנו גן (בגן ממילא הן רגילות להפקיד את המוצץ בשעות הערות) ושאנחנו תקועות בבית, אנחנו גם תקועות עם תינוקת (פיצי) נרגנת וצווחנית (למרבה המזל על הפילפיל זה עובר יחסית בקלות).