עמירה אך יצאה לעבודה (סוג-של-היום-הראשון-לשארית-חייה-התעסוקתיים) פילפיל ביקשה ממני לפתוח לה מטריה ומיד פצחה, באופן מתקבל על הדעת, בשירת "שנינו יחד. עשיתי את הדבר המתבקש והדלקתי את מצלמת הווידאו ובדיוק כשהיא סיימה פזמון אחד והתחילה את השני נשמעה צפירה. נתתי לה לגמור את השיר, כיביתי את המצלמה, השמעתי את הקוד "יאללה קומפי" ונכנסתי אחריהן לממ"ד. עוד בטרם סיים הקומפי לעלות את עצמו על המחשב נשמע בום בכלל לא עמום. נשמעתי להוראות פיקוד העורף וחיכיתי עוד כמה דקות ואחר כך שחררתי את עצמי כדי לשמוע יללות אמבולנסים/משטרה מן הרחוב. התקשרתי לעמירה כדי לברר שהיא כבר במחוז חפצה ולספר לה. אחר-כך המשכתי להתארגן באיטיות ונסעתי איתן, כמתוכנן, לספארי (יש הנחות לתושבי הדרום, מה אתם יודעים).
בספארי, ממש ליד החצר של הפילים האפריקאיים פגשנו את עידן מהגן שלהן ואמא שלו אמרה שזה נפל לא רחוק מהגן (שזה גם לא רחוק מהבית שלהם). לא הלכתי לראות לראות. בספארי היה כיף למדי למעט העובדה המצערת ששכחתי לקחת את האוכל שהכנו להן ונאלצנו להתיישב בג'אנקיית מזון (יש הנחות לתושבי הדרום, מה אתם יודעים). פרגנתי להן צ'יפס ומלח, סרבתי לקטשופ ואחר-כך לארטיק. הסרוב לארטיק עלה בסקנל רבתי.
ביום ראשון בבוקר כשיצאתי איתן למרפסת ניצלתי את הזמן בשביל לטאטא אותה באופן יסודי. תוך כדי זה אמרתי לעצמי שאולי זה הדבר הכי מיותר שעשיתי בחיים שלי כי עוד שניה ירד פה גראד, בעצם אולי אני אפילו מזמינה את הגראד - יבוא, יראה נקי ירצה להשאר. כבר ראיתי את עצמי בעיני רוחי מציגה למצלמת הטלוויזיה את הריסות המרפסת כשאני מעלה זכרונות איך רק בבוקר טיאטתי ותליתי כביסה אבל העיקר שכולם בריאים ושלמים. מה אני אגיד לכם, הגראד הזה יצא חתיכת סנוב, לא נאה לו השכונה שלנו רק הצפון המנטאלי של גדרה. זה כאילו הייתן מחכות לו בפלורנטין הוא היה בוחר לרדת בדיזינגוף.
בקיצור, בינתיים אנחנו בבית למרות שהערכות המודיעין התבררו כלא מדוייקות.
לא, לא נפל פה גראד. זהו בוקר סטנדרטי בבית משפחת נוכלת, במיוחד כשעמירה מופקדת על הילדות
"מי יודע מדוע ולמה?", באמ'שלהן, זה בדיוק השיר ששמענו באוטו באותו הרגע. היה שוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
