שפעת העופות בראי הדורות

"את מעצבנת"

"את מרגיזה"

"את חצופה"

"אני אגיד אותך לגננת"

את השורש ח.צ.פ היא לא שמעה בבית, לא יעזור. כנראה, שזה בא מהגן. הייתי מהמרת על הילדים ולא על הגננות ולו בגלל שמדי פעם זה מגיע עם האני-יגיד-אותך-לגננת. לעומת זאת, יש לא מעט פעמים שבהן אני משתמשת בשורש ע.צ.ב.ן או ר.ג.ז. אבל אני אף פעם לא מטיחה בהן "את מעצבנת" או "את מרגיזה". כשאני שפויה אני מצליחה להביר להן שהן עושות דברים שמרגיזים אותי. כשעצבי רופפים יותר אני אומרת בווליום כזה או אחר "את מרגיזה אותי". רק כשהמצב ממש קשה יוצא לי "את מעצבנת אותי" בלתי נשלט. ככה שאני מרשה לעצמי להמשיך ולשייך את השורש עצבן ורגז לז'רגון המרגיז שהיא למדה בגן.

ומי זוכה בברכות האלו?

לפעמים פיצי, בדרך כלל האמהות. אבל היחידה שזוכה ב"את חצופה" זו עמירה, גם כשברור מעל לכל ספק שאני זו שהביאה לתינוקת את הסעיף (למשל במקרים שעמירה בכלל לא בבית). אתמול כשהיא דיברה ככה התעמתתי איתה עד שהיא הסכימה לבקש סליחה. היום בזמן ארוחת הערב עברתי לשבת ליד עמירה, חיבקתי אותה ותיקנתי את התינוקת "אמא חמודה". זה עבד. היא גרשה אותי חזרה לכיסא שלי, התיישבה בעצמה ליד עמירה, חיבקה אותה ואמרה לה שהיא חמודה.

וזה אחרי שהצלחנו למגר את ה-"בא לי"/"לא בא לי" שהטריף את חושינו בחודשים הקודמים

מאז פרוץ המתקפה הקרקעית אני חולה זה התחיל בכאב גרון שכבר עבר ועכשיו זה סתם חום נמוך שאי אפשר להפטר ממנו. הייתי אצל הרופא כבר 4 פעמים. עמירה מייחסת לו כוחות מאגיים, לא בגלל שהוא אי פעם הפגין כאלו סתם בגלל שהוא רופא. לדעתה אם אני חולה אני צריכה ללכת לרופא, גם אם לשכל הישר ברור שלא יהיה לו שומדבר מועיל להגיד או לעשות. בשבוע שעבר הלכתי אליו שלוש פעמים ואלו היו הפעמים היחידות שיצאתי מהבית. גם היום לא היה לו מה להגיד לי ואני בעיקר התנצלתי שאשתי שלחה אותי.

וחוצמזה יש אזעקות

אבל זה משעמם