שפעת העופות בראי הדורות

לפני שבוע שמעתי את אברי גלעד בתוכניתו המילה האחרונה מציע פתרון עממי למשבר הכלכלי. שכל אחד יקנה פעם ביום משהו אחד קטן שהוא לא צריך וככה נתניע בעצמנו את הרכבת הכלכלית הגולשת במדרון. התיאוריה היתה שבגלל חוסר הוודאות הכלכלי ובגלל מצב הרוח הרדוד בשל המלחמה אנשים שומרים את הויזה בגרביים וקונים רק קוטג' חמש אחוז ונמנעים מלאכול בחוץ או לרכוש לעצמן קרדיגן נוסף. חבל שדווקא אדם כגלעד (אבל אולי אני סתם מפרגנת לו, גם הוא בסך הכל רוצה שנגהץ ובגדול בסופר שהוא מפרסם כדי שישתלם להם להמשיך לשלם לו למרות שאנשים בכל מקרה ילכו לסופר) לא שם לב שהמשמעות של זה היא שהדלק של הכלכלה המערבית הקפיטליסטית הוא לא המזוט אלא צריכה של מליון דברים שאת ממש לא צריכה. זה לא שהוא או אני יכולים או צריכים לשנות את זה. למעשה, גם הקוטג' (שלא לדבר על רכב הליסינג) הפרטי שלנו מונע בסופו של דבר מאנשים שחייבים עוד חצי מגה זיכרון במצלמה של הסלולרי שלהם.

במובן הזה עמירה היא הסיוט הכי גדול של תרבות הצריכה. היא מתעבת קניונים (גם אני אבל במידה פחותה), היא מתעבת קניות ומדידת בגדים היא באמת לא צריכה מהסלולרי שלה שומדבר שהוא יותר משיחות ואסמסים ומהאמפי היא צריכה שהוא יקלוט 88 אףאם [1]. גם לי יש דרישות מינוריות, יחסית, אם כי כרגע למשל אני ממש חייבת מחשב כף יד (ואם כבר אז שיהיה גם ג'יפיאס, לא? ונגן אמפי, לא? ומצלמה נחמדה זה גם נחמד, לא? אז שיהיה כבר טלפון גם, לא?) וברור לי שאם אני באמת אתחיל לחשוב ברצינות על דוקטורט אני אצטרך מחשב נייד.

לעומת זאת שמעתי אתמול ברדיו באיזה תוכנית בוקר את נירה רוסו בצרור עצות לחסכון בשעת משבר, היא פתחה את דבריה בהודעה – אם אתם שותים קפה יקר אל תוותרו עליו לטובת קפה זול יותר. זה לא יעזור לאף אחד שתסתובבו ברחובות מדוכאים. אבל כשאתם מכינים לעצמכם כוס קפה תשימו לב שלא חייבים למלא את הקומקום עד הסוף כי אתם מבזבזים אנרגיה על חימום של מים שאתם לא צריכים. ובמילים אחרות, שימו לב לזוללי האנרגיה. חוצמזה היה את תקנו רק מה שאתם צריכים הסטנדרטי והרעיון המהפכני של ללכת לסופר עם רשימת קניות. אה, ותוותרו על מזווה שעולה על גדותיו. האמת היא שאני דווקא אוהבת סטוקים (בעיקר של מוצרי פארם וקפה) ואת הפתקים שאני מכינה לסופר אני תמיד שוכחת לקחת. אז אני עדיין מתקשה להחליט איך לתרום את חלקנו למצב הכלכלי, אולי נכבה את המחשב בלילה, אולי נחזור להתקלח ביחד עכשיו כשנגמרה המלחמה.

בינתיים אני עדיין חולה. כבר כמעט שלושה שבועות, שבועיים מתוכם עם חום. לרופא נמאס ממני אז הוא החליט שזה כנראה מחלת הנשיקה, הסוג הזה או הסוג ההוא ואם לא אז סתם איזה וירוס משעמם. בכלל, כל המחלה הזו שיעממה אותו. אני חושבת שהתנצלתי אפילו. אמרתי לו שהבנתי, זה לא הוא זאת ענת. מעכשיו אני שמה את כל יהבי על המחטים שלה אני חושבת שבכל העולם רק אובמה צריך להתמודד עם צפיות יותר גדולות.

ועכשיו, אמנות.

פילפיל כבר הכריזה השבוע שהיא רוצה להיות ג'קסון פולוק. אנחנו מפרגנות. לעת עתה היא מתמחה בלצבוע ולגזור. לפניכם דוגמא לדף צביעה (פיצי בתקופת הברבאים שלה אז כולנו חיות בין הררי ברבאים ובתווך מושמדים יערות של עצי A4) שנגזר בצורת יד (אף אחד לא צייר לה היא גזרה לפי העין).

פיצי בעניין של צבעי מים