שפעת העופות בראי הדורות

בחודשי חייה הראשונים היתה הפילפיל פצצת אנרגיה צהובה, הנחנו שהיא ירשה את HDAD המקובל כל-כך במשפחה שלי ושפשוט כדאי שנשים כמה לירות בצד בשביל האיבחון. לעת עתה נראה שהחששות היו מוקדמים אבל באותם חודשים דודה שלי, שבעצמה מתנהלת כמו בלון ששחררו אותו בלי לקשור,

ובכן, דודה שלי ניסתה לנחם אותי או להלחיץ אותי והזכירה לי שאת בנה בכורה היא ילדה בארה"ב של אמריקה ושם הם בילו את שנות חייו הראשונות. ובן-הדודה היה כצפוי ילד שיודע לרוץ ולא יודע לעצור. על-כן, כשהיא היתה הולכת איתו לעשות בסופרים המפלתיים של אמריקה היא פשוט היתה קושרת אותו אליה ברצועה. ולמה נזכרתי בזה דווקא עכשיו? כי בשבת היינו אצל ההורים של עמירה והפילפיל לקחה את הרצועה של קלוץ (אחד מהכלבים הנחמדים של סבא וסבתא, סאנברנרד מעורב עם השד-יודע-מה) קשרה לי אותה לחגורה ואמרה בקול נעים: "בואי מותק, בואי כְּלָבה שלי הולכים לטייל".

אז הלכנו לטייל ברחבי הבית לקול מצהלות המחותנים וכשהמזג בחוץ הפך ראוי לטיול לבשנו ארבעתנו סוודרים ויצאנו לטיול ברחבי המושב. עמירה הודפת את העגלול שתכולתו פיצי ואילו אני נגררת מצציות מכנסי על ידי פילפיל בקריאות העידוד המוכרות: "בואי מותק, בואי כְּלָבה שלי הולכים לטייל". אינני יודעת אם בשל מזג האויר (שכבר שבועות ארוכים מסתגרר לו דווקא לקראת שישבת אבל סתם בשביל להציק. נשיאים ו/או רוח וגשם אין. בעע) או בשל המראות הקשים הרחובות היו ריקים ויכולתי להשפיל את ראשי בגאון בעודי נגררת אחרי התינוקת.

חידושי לשון:

- אנחנו בגינה ולפילפיל יש פיפי, היא דורשת להשתין על המֵאוֹרָה – פנס הרחוב ביש המזל שניצב בסמוך.

- פיצי מבקשת ממני שאבריש את שערה ב-מסרקת

בשבת-ראשון זרזף פה גשם, מספיק כדי להשאיר שלוליות קטנות במרפסת. הילדות נעלו מגפיים ויצאו החוצה לטפל במפגע. בהזדמנות זו אתן יכלות לחזות במיצג האינסלטור של פיצי (מפלס המכנסיים שלה).