שפעת העופות בראי הדורות

הלוואי שיכולתי להאשים בליל אמש את ההריון, הבטן או ההורמונים. אבל לצערי, אפילו אני לא קונה את זה, ואין סיבה שעמירה, למשל תשתכנע. על נחיצות המהלך הדעות חלוקות, אבל, חברים שילדו לפני חודשיים טענו שהקורס הכנה ללידה הוא חסר משמעות אבל סיורים בחדרי לידה עזרו להם מאוד. אבל אמרנו לעצמנו שאין מה להפסיד אם משקיעים שעתיים בסיור כזה ועל כן הרמתי טלפון ל'מועדון יולדות' (תצחקו כמה שאתם רוצים, אבל יש דבר כזה) של בית החולים תל השומר. היא נתנה לי שלל תאריכים ושעות לחודש הנוכחי ואני בחרתי איזה יום שלישי שבו בגלל שאחד הסיורים שלו מתחיל בתשע. בערב. שזאת שעה סבירה בשביל עמירה לצאת מהעבודה שלה.

בתור מי שמכירה את עצמי, כתבתי לי על פתק עם תאריך, שעה ומיקום והסבר מפורט לאן להגיע ושמתי אותו בכיס [1]. בשעות ובימים שאחר כך הטלפון לא הפסיק לצלצל, והזמנות לא הפסיקו להגיע לכל מני שמחות ואירועים משפחתיים והכל יצא בעשרים ומשהו בנובמבר. הודעתי לעמירה שהלו"ז דעתו נטרפה, היא הודיע לי שגם העבודה שלה נטרפה. יומיים אחר כך הבוס שלי הודיע לי שגם עבודתנו נטרפה. וכל הזמן הקפדתי לבדוק ששום דבר לא מתנגש לנו עם הסיור ביום שלישי. אבל בכל חודש יש לפחות ארבע ימי שלישי. יכולתי להסיר את הספק אם רק הייתי מוציאה את הפתק מהכיס ובודקת באיזה מדובר, אבל היה לי ברור משום מה שמדובר על אמש.

אז אמש שלפתי את עמירה בשמונה ורבע בערב מהעבודה שלה, באמצע הניסוי והמשכנו בשמחה ובתענוג לתל השומר. הגענו בזמן ונצלנו את זה כדי להשתין ואז התחלנו לחפש את המקום. הוצאתי את הפתק מהכיס וההסבר היה מדוייק, בניין יולדות, קומה ראשונה מימין, שילב. רק שלא היה שם אף אחד. עלינו, ירדנו, שוטטנו בבנין הפרענו באמצע איזה קורס הכנה ללידה ולא מצאנו את הסיור המיוחל. אני קיללתי את עצמי, עמירה טענה שזו לא אשמתי כי הם בטח בטלו את הסיור ושכחו להודיע ואני המשכתי לקלל את עצמי ואמרתי שהייתי צריכה להתקשר יום קודם ולברר שהסיור אכן מתקיים.

אחרי חצי שעה התייאשנו, קנינו פסק זמן עם חמאת אגוזים (כששמים לה חמאת אגוזים עם שוקולד עמירה מוכנה לשיר גם את ההמנון האמריקאי), עשינו שוב פיפי וחזרנו הביתה למרק ירקות. רק היום בצהריים כשהצצתי בלוז של העבודה שלי לשבוע הבא נדלקה לי נורה אדומה. הוצאתי שוב את הפתק ובדקתי את התאריך, וראו זה פלא. זה לא שאני סתומה, אני פשוט מקדימה את זמני. הסיור לא בוטל הוא נקבע מראש ליום שלישי הבא.

אז יופי. אני כבר כמעט עקרת בית - אני מכינה מרק פעמיים בשבוע ושוטפת כלים שלוש פעמים בשבוע. אבל אני אסטרונאוטית, אני חייזר מהגהינום. אמהות לא יכולות להיות כאלו מבולבלות. נכון? אלוקים, אני אזור אסון. אני צריכה סיוע הומניטרי. אני צריכה מזכירה.

[1] אחת המצוקות הגדולות של ההריון זה מכנסיים. אי שם במהלך החודש השלישי כבר לא עלו עלי הג'ינסים שלי וזה ממש לא בסדר כי בעיקרון אני רוכשת אותם כשהם גדולים עלי במידה לפחות. אז לקחתי את עצמי יום אחד למתאים לי ושדדתי את ליין מכנסי ההריון שלהם. לא היה זול אבל גם לא מאוד יקר אבל לקח לי עוד שבועיים עד שהרשתי לעצמי ללבוש אותם כי חודש שלישי נראה לי קצת מוקדם. אבל האמת היא שיש להם שתי בעיות גדולות. הראשונה היא, שלמרות שיש להם גומי מתכוונן הם עדיין נופלים ממני. והשניה היא שאין להם כיסים. אין איפה לשים מפתחות, טישו, פלאפון ושבע שקל בשביל קפה. ולכן מאז החודש הרביעי אני מסתובבת לכל מקום עם תיק קטן אותו אני מכנה הכיס.

היום, אחרי הרבה ימים של תכנונים, כשפגשתי אנשים שלא ראיתי כמה חודשים והם התחילו להגיד משהו על הבטן ולשאול אם זה כן, עשיתי עם הראש - לא. שמתי יד על הבטן ואמרתי: יותר מדי בירה. אוף, הגשמתי חלום.