שפעת העופות בראי הדורות

לפני כמה שנים התחלתי לעבוד בתור עוזרת מחקר אצל אחד ממרצי המחלקה. בפעם הראשונה שיצאנו לשטח גילינו שאנחנו אוספים ממצאים בכיסים ורשמנו לפנינו שבפעם הבאה צריך להביא שקיות. בפעם הבאה עברנו במעבדה לפני שיצאנו ולקחנו שקיות. הגענו לשטח נמרצים ונרגשים, התחלנו ללכת ושוב גילינו שאנחנו שמים ממצאים בכיסים כי אף אחד מאתנו לא לקח את השקיות מהאוטו. אני השפלתי מבטי באשמה, אך הוא חייך אלי ואמר: "וואי, וואי, וואי. אנחנו צוות". באותו רגע גם הכרזתי שאני ממונה על השקיות.

מאז שאני מכירה את עמירה אני משתמשת לא פעם במשפט המפתח "וואי, וואי, וואי. אנחנו צוות" אולם בשבועות האחרונים אני עושה את זה בתדירות גדלה והולכת ואין מי שתהיה אחראית על השקיות. אחרי שסחבתי אותה שבוע מוקדם מדי לתל השומר, שכחנו במוצ"ש הקודם לאסוף את המכונית שלה מתחנת הרכבת למרות שעברנו 100 מ' משם. אגדת הרכבת נמשכה כשהיא הצליחה למחרת לפספס בתוך עשר דקות שתי רכבות ויכולתי רק לנוד לה ולנסות לנחמה מרחוק על שעת ההמתנה הארורה שמחכה לה.

לא שזה היה לגמרי בלתי צפוי – הצירוף הגאוני שהוא שתינו. שהרי כבר בשבוע הראשון שלנו ביחד אמרתי לחברה שהבחורה הזו היא ארכי-שלוכית (ארון בגדים כארונה, נשבעת לכם שטרם ראיתם. דמיינו שמישהו שופך את תכולת הארון לרצפה, מערבב היטב ואז גורף הכל מחזיר לארון. זה לא משהו כזמטאפורה, פור הבן סייק, זה הדבר האמיתי.). אני עצמי הרי אובחנתי כחייזרית מסוכנת לציבור עוד בטרם פגשתי אותה (חוץ מלעלות על האוטובוס לעמאן במקום לת"א עשיתי כל מעשה חייזרות שאפשר לדמיין). רק שמשומה האמנו באמת ובתמים שעם הזמן נתאפס. ובכן, נו, הנס שלא אירע בילדותנו ולא בעלומינו לא ארע גם לפני שנה וחצי לא קרה גם מאז.

ואני מקדימה את כל ההקדמה הזו בגלל שיום ההזרעה היה כולו של עמירה, למרות שאני הייתי זו שפתחה רגליים לגינקולוג. שכן, ביום שלישי בבוקר, ביום ההזרעה (וזו ההרפתקה שקדמה לו) השקמנו ב-6:00 לפנות בוקר כדי להיות ב-8:00 באסף הרופא. איך שאנחנו פותחות את העיניים עמירה מכריזה שיש לה בחילה. וזה עוד לפני שמי מאיתנו התיישבה בבנק הזרע על מבחנה. בתוך רבע שעה היא כבר הקיאה ושלשלה פעמיים. ארזנו נייר טואלט ומברשת ומשחת שיניים ויצאנו מהבית בחצי שעה איחור. בגלל שהיתה לה בחילה היא התעקשה לנהוג. בגלל איזה אפטר שוק של חופשת פסח היינו עם הג'יפ הקומפקטי של אמא שלה.

שעה ומשהו של נסיעה עברו עלינו בחשש אך ללא נפגעים בנפש. ואז, 50 מ' מהשער של הבית חולים היא מכריזה, אני לא יכולה יותר. אז תעצרי, אני אומרת בשעה שאנחנו עומדות ברמזור כדי לפנות שמאלה ושני מסלולי נתיבי נסיעה מפרידים ביננו לבין השול (יחיד של שוליים). נאמנה להמלצתי עמירה שוברת את ההגה ימינה וחוצה בניד התכווצות קיבה את שני המסלולים הנ"ל ומכניסה באלגנטיות את הג'יפ לתעלה שבצד הכביש. עוד טרם עצרו הגלגלים מגילגולם היא פותחת את הדלת ומשחררת את תוכן קיבתה על אדמת צריפין הקדושה. למזלנו האוטו היה מלא בבקבוקי מים שנשארו מהטיולים של פסח. בעוד היא רוחצת פנים ושיניים, שטפתי אני את האוטו ואת הבגדים שלה שחטפו ריקושטים. ועם ההתאוששות היא מוציאה את הג'יפ מהתעלה ובתוך 47 שניות אנחנו כבר בבית-החולים באיחור סביר.

ביחידה לפריון הגבר (שאליה שייך בנק הזרע) יש שתי אחיות מקסימות. אחת מהן מפשירה לנו מבחנה ואחרי שהיא בודקת אותה במיקרוסקופ היא חוזרת והעיניים שלה נוצצות. לטענתה כבר הרבה זמן שהיא לא ראתה זרע כזה, ועוד אחרי הקפאה. בינגו. מה תגידו? שחיינים מצטיינים בחרנו לנו, אלופי עולם. זה בטח מרגיש כמו לזכות בלוטו. הגינקולוג שלנו, שהוא גם מנהל הבנק (בנק הזרע, כן?), נמצא כבר בניתוח אבל האחיות מוצאות לנו גינקולוג אחר שעיתותיו בידו ושולחות כשעתידנו בידנו (כלומר השחיינים שלנו במזרק מוכנים למסע בין כוכבים) לבניין הסמוך. שם בעודנו מחכים לגינקולוג השני הגיע גינקולוג שלישי. מכיוון שלא היו לנו סנטימנטים מיוחדים לשני ולא היה לנו את כל היום לשבת שם ולחכות החלטנו ללכת עם השלישי.

הוא היה מאוד נחמד, הזמין אותי להוריד מכנסיים ותחתונים, הסביר לי שבגלל שמדובר בהזרעה יש לי את העונג לקבל ספקולום (חפשתי לכם תמונה אבל מצאתי רק באתרים שאוי-אוי-אוי ואני לא רוצה להדביק אתכם בפטריות ואגינליות) לכוס ללא חומר סיכה כי זה מפריע לשחיינים לפלס את דרכם. חוצמזה גם הוא נמנע מללבוש כפפות בכדי להיות הכי מדוייק שאפשר. בסדר, אשתי היתה שם כדי לשמור עלי. האמת היא שחוץ מהעונג העילאי, הלא בלתי צפוי, שבשילוב בין הספקולום והעדר הסיכה כל העסק לא ארך יותר מדקה וגם לא כאב יותר מדי. זה כאב אפילו פחות מהאולטרא-סאונד. שכבתי עוד דקה וזהו. התלבשתי ושמנו פעמינו חזרה אל אחיות הנחמדות של בנק הזרע.

בדרך החוצה אני שואלת את עמירה אם גם היא הבחינה בדמיון המדהים בין גינקולוג מספר שלוש לווטרינר של מישקין. ההנהון הנמרץ מדי הביא עליה גל נוסף של בחילות. כמוכות אמוק חיפשנו שירותים בבניין הזר, עמירה נשאבה לתוכם והשמיעה קולות איומים. עם שוך קולות הקרב והמהומה הפציעה לבסוף אשתי האהובה כשהיא חיוורת כגוויה וכל בגדיה מרובבים. הייתי שולחת אותה הביתה לישון אלמלא היה עליה להתייצב בתוך שעה במקום עבודתה הארור כדי לראיין קורבנות חדשים עבור התמנון הבינלאומי שמפרנס אותנו. את השעה הקרובה בילינו במסע הישרדות עירוני שכלל את איתור הקניון בראשון לציון הזרה לנו כחברון, מציאת חניה, רכישת מכנסי ג'ינס במחיר של אונקיית זהב, חולצה שהחמיאה לה הרבה יותר מזו שלבשה בבוקר ודהירה מסוגננת לרחובות.

אני הושלכתי אחר כבוד בתחנת הרכבת למסע שכלל החלפת רכבת בלוד תוך כדי חתירה אל היעד, תחנת הרכבת בקרית גת, שם השארתי את האוטו שלי שעות ספורות קודם לכן. היעד הסופי היה באר-שבע כי עוד חיכה לי עבודה מנומס, אבל בכניסה לעיר נמלכתי בדעתי והמשכתי ללא היסוס, לעבר הקניון של בירת הגמלים. כבר היינו ביחד חצי שנה, הצלחנו לעבור לגור תחת אותה קורת גג ולשלם סכום הגון לעורכת דין כדי שתכין לנו הסכם לחיים משותפים והיום, תודה לאל, התחלנו להשתכפל. הגיע, אם כן, הזמן להפסיק להתרגש מהאמונות הטפלות של עמירה. אז הלכתי לקנות לנו טבעות, לבד, היא ממילא מעדיפה למלא פקודות. בחרתי משהו פשוט מזהב לבן עם פס צהוב, והבטיחו לי שהן יגיעו בעוד שלושה שבועות.

עכשיו היה לי נותר לי רק לחכות. שבועיים עד התאריך של המחזור הבא, בתקווה שלא יבוא, ואז ללכת לעשות בדיקת דם, ועוד שבוע נוסף של צפיה לטבעות. לחכות ובשקט, כי על ההזרעה לא מדברים מפחד האכזבה והטבעות הן הפתעה.