שפעת העופות בראי הדורות

אי שם בשבוע ה-25 התעוררתי באמצע הלילה מהסיבה הטריוויאלית והבלתי מושכת בעליל, היה לי פיפי. יש-לי-פיפי הוא המצב הקיומי של הרבה נשים גם בימי שלום, על אחת כמה וכמה בימות החורף, על שתיים כמה וכמה כשהן בהריון. למעשה, הדבר הראשון שעושה הרחם ברגע שהביצית המופרת הגיעה אליו בגלגול מן השחלה דרך החצוצרה, נדבקה לדופן והשתרשה, הוא לרדת. מה שעוצר אותו זו השלפוחית. ככה ששבועיים בערך אחרי ההפריה, גם אם עדיין לא עלית שני גרם ועוד לפני שראית דופק באולטרא-סאונד, מתגברת באופן ניכר תכיפות הביקורים שלך במקום שאליו גם המלכה הולכת לבד. אחר כך העובר גדל ואם הכל בסדר הוא מניח את ראשו על הכרית הכי נוחה באזור. יפה ניחשתן, השלפוחית. אני אמנם שייכת, גם בימות החול, לאומת הבנות שמתעוררות בלילה כדי להשתין, אבל בשבעת חודשים האחרונים לילה של פחות משלוש יקיצות כאלו נחשב מוצלח במיוחד (הלילה למשל, התעוררתי חמש פעמים בשבע שעות).

אז אי שם בשבוע ה-25 התעוררתי כדי להשתין, נעמדתי לצד המטה וגיליתי שבשנתנו מישהו שם את החדר על צנטריפוגה. עמדתי כמה שניות עד שקלטתי את הקצב, ובלי לעזוב את הקיר שמתי פעמי לשירותים. בשובי הערתי את עמירה, עדכנתי אותה שיש לי סחרחורת איומה ושתעיר אותי כשהיא קמה בבוקר, בגלל שאם זה ממשיך היא לא עוזבת אותי לבד בבית. ובכן, בבוקר המשיך להסתובב לי, הרופא בקופת חולים באשקלון חשב שיש לי וירוס אבל לא יכול היה לתת לי שום תרופה ושלח אותי למיון נשים. 'ברזילאי' נמצא בדיוק מעבר לכביש אבל עורר בי חרדות היסטוריות מוצדקות (מבחינתי), 'סורוקה' מרוחק כשעה נסיעה אבל יש לי שם חברה שמתמחה בגינקולוגיה. התקשרתי אליה, היא אמרה שתשמח לראות אותי אבל זה לא נשמע כמו משהו ששווה את הנסיעה. עכשיו, בתור אישה בהריון שהראש שלה מסתובב כבר כמה שעות יש לך זכות מלאה להיות היסטרית ולנסוע שעה בשביל מוניטור טיפשי. אף על פי כן אספתי את שרידי השפיות והכבוד העצמי שלי ובחרתי באפשרות ההגיונית יותר, טיול רגלי לבית החולים ברזילאי באשקלון.

המיון של ברזילאי התגלה כמקום די נעים, עם נוף מקסים וייחודי אל הים, אין עוד כאלו בתי חולים בארץ (וידעתי לא מעט בתי חולים בימי חלדי). מכיוון שהיה די מוקדם, בערך תשע בבוקר, כמעט שלא היו חולים ואני קבלתי מיטה נעימה בסמוך לבעיות האמיתיות של החיים (סכרת, לב, כלי דם וזקנה באופן כללי). אחרי בדיקת דם, אק"ג ובדיקה פיזית נשלחתי למיון נשים, בדרך עברנו דרך מחלקת נשים שיותר מכל מזכירה מחלקה בבית חולים בסרטים על מלחמה העולם הראשונה. ממש פחד אלוהים, מצדיק לחלוטין את החרדות ההיסטוריות שלי. שם גם הסתבר שמעבר לשבוע ה-24 כל מי שמגיעה למיון נשים נשלחת אחר כבוד לחדר לידה. כך הזדמן לנו סיור לא מתוכנן בחדר הלידה של ברזילאי.

ובכן, חדרי הלידה זו כבר אופרה אחרת. הם שופצו בשנים האחרונות (סליחה, לא בדקתי מתי בדיוק ) הם מצויידים ונעימים, והצוות הרפואי, נופת צופים. בהן צדקי. זה, אגב, נכון לגבי הצוות של בית החולים כולו, כלומר כל אלו שפגשנו, כולם היו כל כך נחמדים ומלאי רצון טוב שכמעט התקשינו להאמין שאנחנו בבית חולים. לא רק היחס אלינו, גם לקשישה עם הכאבים בלב וברגל והעברית בעגת לובה, גם הקשיש עם הפצע הכרוני שהוא לקוח קבוע של המיון והמחלקה הפנימית וכנראה יום קודם לכן עזב את המחלקה על דעת עצמו. גם לילדה האתיופית שפספסה את השיעור בחינוך מיני (אם יש כאלו בבית ספר שלה). בחדר לידה חברו אותי לחצי שעה למוניטור ולפעימות הלב המרגיעות של שמוליק. לשמוליק שלום.

אחרי ששללו את כל הדברים האחרים נשארו עם בדיקת הדם האומללה ועם המסקנה הבלתי נמענת שהסחרחורת הגועלית היא תוצאה של אנמיה. ההמוגלובין ירד לי ל-10 (המינימום האולימפי לנשים זה 12) וקבלתי פקודה מהרופאה במיון ומשותפתה הדעתנית ("תינוקת לוקחת כל ברזל, את חלשה. מה יהיה אחרי לידה? צריכה להניק, לקום בלילה מאיפה כוח?") לחדר להתחיל לאכול וגם לקחת כדורים. האמת היא שאני גם צמחונית וגם מרמה עם הכדורים בגלל שלכדורי ברזל אפקטיביים יש השפעות אפקטיביות על מערכת העיכול, ואם להיות גרפית יותר, הם עושים עצירות. למעשה, ברוב חודשי ההריון הזה מתקיים מאבק איתנים בין כדורי הברזל לבין התה הטיבטי (שהוא למעשה חומר משלשל שנארז בשקיקים של תה וטעמו טעם רעל), מאבק שאין בו מנצחים אבל יש מי שסובלת, בעיקר מכאבי בטן.

אין לי בשורות גדולות בעניין ההמוגלובין (ועוד פחות בעניין העצירות) למעט כמה טיפים שקבלתי. חברה של עמירה פנתה אלינו בקריאה נרגשת להכות על ההמוגבלובין בעודו חם. חברה שלי ספרה שנוכחות של ויטמין סי מגדילה את הספיגה של הברזל מהכדורים, אז המון פירות הדר בעיקר בצורת מיץ כי זה גם כיף. לאכול גם חלבונים כי ההמוגלובין עצמו מורכב ממולקולות של ברזל וחלבון גם יחד. אותה חברה שיעצה ויטמין סי הוסיפה אליו גם המלצה לקצח (אני חושבת שקוראים לזה גם כמון שחור) אלא שבחיפוש עכשיו ברשת בשביל לינק לכאן גיליתי שלאחר מניין כל יתרונותיו מופיעה אזהרה מפניו לנשים בהריון מחשש להפלה. בכל מקרה מדובר בזרעים בגודל של סומסום שצבעם שחור וטעמים חריף מריר ומוסיפים אותם הרבה פעמים ללחם וקרקרים (בשימוש ביתי אפשר במרק ובסלט) והם עשירים בכל מני חומרים ובניהם ברזל. מה שעוד חשוב לדעת זה שהשמוליק איננו חש במחסור בברזל, הוא שותה מהדם שלך כל מה שהוא צריך בלי התחשבות במצב המלאים.

החדשות הטובות הן שהסחרחורות עברו בסופו של אותו יום והן חוזרות רק לעתים רחוקות וגם אז זה רק לכמה שניות, לא לשעות. את מצב ההמוגלובין לאשורו אדע בעוד שבועיים בערך כשאעשה עוד בדיקת דם. החדשות הרעות הן שלעת עתה המאבק הצודק למען יציאות סדירות נחל כישלון חרוץ, אני לוקחת כמעט כל יום את כדורי הברזל אבל את הרעל הטיבטי אני שותה רק בסופי שבוע כשאני יכולה להתייחד כאבת נפשי עם הגסטרו-יסורים שלי.

והנה, בלי שום קשר,במוצאי שבת האחרון, אחרי שבת ידידותית ונעימה נתקפנו שתינו בעוויתות בטן תחתונה. עמירה הכריזה על כוננות דלקת בדרכי השתן, נרכש מצבור נחמד של מיץ חמוציות (עדיפות לדיאט גם למי שבדרך כלל מעדיפה לשתות נפט על פני משקאות הדיאט למינהם) גועלי להפליא והתחלנו ללגום ממנו בתוגה. רחמנו העצמיים הגיעו לשיאם אתמול, עמירה הודיעה בעבודה שהיא חולה, ואני שלא יכולתי לעשות את זה הלכתי לעבודה אבל סבלתי נורא ורציתי להרוג את כל מי שעבר לידי. במקום זה יצאתי עם ערב למסע קניות אבסורתי שכלל 16 ק"ג מזון לחתולים, שתי אריזות של 24 גלילי נייר טואלט ועוד המון מיץ חמוציות.

יכול להיות שלסביות זה בכל זאת מנוגד לטבע

ושאנחנו מתחילות לשלם את המחיר על פשעינו נגד האנושות