שפעת העופות בראי הדורות

(כבר שבוע שאני ממרקת את הפוסט הזה מחשש שיהיה ארוך ומיגע. ובכן, הוא ארוך בכל זאת, אבל הייתי חייבת אותו לעצמנו. אתכם הסליחה)

עברו שבועיים מהמפגש עם הווטרינר ועדיין לא קבלתי. גם לא לא קבלתי. האותות והמופתים בתחתונים נראו לי שונים מהרוקפור הסטנדרטי של לפני מחזור ולכן ביום ה-14 שמתי פעמי אל המעבדה של מכבי ופתחתי וריד (בעיקרון, כשמתחילים בתהליך של ההפריות צריך להתרגל לפתוח רגליים וורידים). שעתיים אחר-קבלתי ללא עוררין. זו אחת הסיבות שעושים את הבדיקת דם הזו, בשביל להירגע ולקבל (למרות הנמכת הציפיות אי אפשר שלא להתאכזב למרות שאני לא מסוג האנשים שדברים הולכים להם בקלות, בטח שלא כאלו דברים הרי גורל). בנוסף, היה לי עכשיו ברקורד איך נראית בדיקה שלילית כדי להשוות לפעם הבאה.

ובכן, הפעם הבאה. לספור אני מסוגלת, וגם להביט בלוח השנה. ולוח השנה חרץ לי לשון מתועבת - הימים של הביוץ נפלו על השבוע הכי סיוטי בעבודה שלי. זה שבוע שנקבע יותר משנה מראש ושבו עובדים כל יום בטורבו משבע בבוקר עד אחת בלילה. לפחות. שבוע שבו אין נמנעים, שבוע שבו לא לוקחים שבויים, שבוע שכמותו כבר עשיתי בשנים עברו עם חום שהתברר כמונונוקלאוזיס נבזי. שבוע שבו אם אני אומרת לבוס שלי, תראה-זה-לא-זה, הוא יורה בי בלי היסוס וקופץ מהגג. אף על פי כן, ספרתי עד חמש לקחתי חמישה ימים מהאיקקלומין המתנתי עוד יומיים ואז פתחתי רגליים לטכנאית האולטרא-סאונד (באר-שבע, עושים זקיקים בין שמונה לעשר בבוקר, בלי תור) וזו גילתה זקיק אחד שגודלו 26 מ"מ. או במילים אחרות, נפיל.

טוב, וכאן התחיל מה שאפשר להגדיר בלי שום בעיה, כמחול שדים. כי למרות שהתחלתי לספור ימים ולקחת את ההורמונים מתוך ידיעה שיכול להיות שאני אצטרך לוותר על זה הפעם, בשלב הזה ראיתי רק דם בעיניים. לא יכולתי לעצור, לא יכולתי לוותר. עכשיו הייתי צריכה לדבר עם הגינקולוג האהוד עלי אבל אי אפשר לתפוס אותו בטלפון בשעות הבוקר, אלא דרך האחיות של בנק הזרע. עדכנתי אותן במצב הזקיק כדי שיוכלו לספר לרופא והן אמרו שכנראה הוא יגיד לי לבוא להזרעה באסף הרופא, כלומר לפני ארבע אחרי הצהריים. עדכנתי את עמירה ונפניתי לעדכן את הבוס. בשלב הזה של היום והשבוע היינו מתואמים להפליא, אני והבוס. בעוד אני ראיתי דם ושמעתי זקיקים, הוא ראה דם ושמע את העסק שלו יורק דם [1]. הסברתי לו בדיוק מה עומד על הפרק וחיכיתי בטימטומי לפרגונו ואהדתו. במקום זה הוא הצהיב כקלף וכמעט איבד נשימה, כי בנוסף להכל הוא גם מאוד אוהב אותי ומתקשה, באופן כללי, להגיד לי לא. המתח הגיע לשיא מסוכן, ולפני שיקרה אסון הוספתי שאני בכל מקרה מחכה לטלפון מהרופא ושאני מודעת לגודל הקשיים והמעמד. נפרדנו ללא הכרעה ובתקווה שכדור הארץ יעצור את סיבובו, או משהו.

בשלב זה של היום המוח שלי היה עיסה אפורה עם מעט מאוד סמני חיים וזה די רע גם ביום חמישי אחר הצהריים, אבל ביום ראשון בשעה 12:00 יותר מהכל, זה מדאיג. אבל כנראה שאת רוב האיי.קיו שלי אבדתי עוד קודם, כי מסתבר שנתתי לאחיות בבנק הזרע מספר שהוא תערובת זחוחה במיוחד של שני הטלפונים שלי. אבל הן, תודה לאל, הצליחו לאתר אותי דרך עמירה ואיתן ההנחיות: להזריק אוביטרל (Ovitrelle) [2] עכשיו (!) ומחר בשעה תשע בערב להגיע למרפאתו של ד"ר רזיאל אי שם בראשון לציון. וזה, חברות וחברים היה כמעט נס. מפני שביום שני בערב העבודה המתוכננת עמדה להסתיים בשבע בערב ולאחר מכן היינו אמורים לעבוד עוד כמה שעות כדי להכין את הימים הבאים עלינו לרעה. אז פיזרנו את עצמנו ודחינו את ההכנות לבוקר המחרת, מה שאמור היה להספיק לי בשביל לאסוף את עמירה מרחובות ולהגיע בזמן לראשון לציון ועוד ישאר עודף כדי להספיק להשתין.

עכשיו הייתי צריכה להזריק לעצמי בבטן, זה מכניס לתמונה את חיים שהוא איש יקר מאוד, חבר ופארמדיק ומשמש כרופא הכפר מטעם עצמו בכפר שגרתי בו לפני שעמירה ואני תלשנו זו את זו מהנישות האקולוגיות בהן גידלנו את עצמנו לפני שנפגשנו. מזרקים ומחטים כבר לקחתי ממנו כמה שבועות קודם ובאותו יום הצטרף אליהם האוביטרל. קבלתי תדריך מחיים, עמירה השתדלה לא להלחיץ ברמוט, סגרתי את הדלת המשרד שלי, ערבבתי והזרקתי. הרגשתי גיבורה גדולה ומאוד חתרנית. עכשיו הייתי צריכה לעבור את היום הארוך והאיום הזה. עמירה הגיעה בערב בכדי להיות איתי אבל באיזשהו שלב שלחתי אותה לישון באוטו כי היא לא יכלה להביא לנו תועלת. נראה לי שהגענו הביתה בשתיים לפנות בוקר, בשבע כבר הייתי באוטו בדרכי לעבודה.

יום שני, באופן מפתיע היה הרבה פחות נורא מקודמו ומהחזוי ואפילו נגמר שעה מוקדם מהצפוי. ישבתי כמה דקות עם עצמי וכוס קפה ויצאתי לדרך כמה דקות לפני התכנון. חמש דקות ושני רמזורים לפני צומת בילו הסתבר שלא יצאתי דקה מוקדם מדי. לפני הרמזור השתרך פקק וכשאחרי כמה דקות הגעתי סופסוף לתחילתו, התברר שהמשטרה לא נותנת להמשיך ישר ומפנה את כל התנועה לכיוון תל-נוף. התלבטתי כמה דקות אם לחזור לצומת כנות ולנסוע ישר לראשון אבל לבסוף נמלכתי בדעתי וזרמתי עם כולם לכיוון בית אלעזרי (אם אתם לא מכירים אל תרגישו לא נעים. מדובר בחצי סיכה על  מפת שומקום שנודע בעיקר בזכות משק הדבורים שבו שאליו יגיעו פעם ילדיכם במסגרת טיול שנתי של ביצפר יסודי). ושם מצאני הסיוט בהתגלמותו. אומר רק שהתגלגתי במהירות ממוצעת של 5 קמ"ש כשאני נוסעת על שני נתיבים בגלל כל מני נודות שהחליטו שיש להם זכות מוסרית לעקוף את כולם. אם הם רוצים לעקוף אותי ביום שכזה, שיתכבדו בבקשה ויסעו על המדרכה.

נחלצתי מהלבירינט בשמונה וחצי בערך, טרוטה ומרוטה בכדי להגיע לכביש רחובות ירושלים ולגלות שהמשטרה מפנה את התנועה לירושלים. ובכן, עד כאן. נסעתי עד לשוטר והודעתי לו שאני נוסעת לרחובות. הוא הסתכל עלי, החמיא לי על הכובע. ונתן לי לעבור. תוך רבע שעה הייתי אצל עמירה. בתוך עוד רבע שעה חנינו בראשון ויצא שאיחרנו בקושי באיזה שתי דקות. כמו צפלין שמישהו ניתק לו את החוט צללתי אבודה על אחד הכסאות בחדר ההמתנה מחכה שמישהו או משהו יחבר לי מחדש את קצות העצבים לתודעה. אלא שאז נפתחה דלת המפראה ורזיאל הגיח ממנה כולו חיוכים: "זה בסדר, אני דואג לאינטרסים שלכן", אמר, פתח תרמוס שלף ממנו מבחנה לבנה בגודל פקק של עט כדורי הדגים לנו איך מאגרפים אותה (כדי להפשיר את מה שבפנים שבימים כתיקונם נשמר בחנקן נוזלי) והשאיר אותנו בחדר המתנה להתחיל לתרגל הורות.

לפני שאני מורידה את הג'ינס אני חייבת לספר עוד משהו. הימים ימי תחילת חודש יוני, משבע בבוקר אני מתרוצצת, אין מצב למקלחת לפני המפגש האינטימי הזה וכל היום מהלכת עלי איימים האפשרות שישאר לי תקוע בתחת חתיכת נייר טואלט ורוד מהשירותים הציבוריים. אין לי שום הוכחה שזה לא קרה. בתוך עשר דקות היינו בחוץ - הטקס עצמו, כפי שכבר תארתי, מאוד קצר. הספקתי אפילו לתאר לו בקצרה את אימת הפקק, לקבל הפניה לבדיקת דם לאחל לו לילה טוב, ולרדת למטה להאכיל את עמירה בפלאפל.

זה עדיין לא היה סוף היום (שהיה בלי ספק, אחד הארוכים בחיי) כי מרחובות נסענו לנתיבות לאסוף את אחותי מחתונה של איזו חברה שלה. ובאזור התעשיה של נתיבות, תאמינו או לא, יש בערך חמש מאות אולמות שמחות, כן ירבו. יכול להיות שבכל יום אחר הייתי מתקשה להרדם מרוב התרגשות, לא הפעם. בכל זאת, למחרת בשבע בבוקר כבר הייתי צריכה, שוב, להיות בדרך לעבודה.

[1] כי באמת, אם אנחנו מפשלים בשבוע הזה זורקים אותנו מכל המדרגות ואין עבודה. עכשיו, אני הייתי מנוטרלת במשימות שבהן אף אחד לא יכול להחליף אותי, ודני (זה השם שלו, של הבוס) עם פועל אחד (בלתי מיומן) התרוצץ כמו משוגע על חצי באר-שבע כדי לבצע עוד כמה משימות קטנות ומשמימות ולהכין את האירוע הגדול של הערב. אירוע שבשנים קודמות עבדנו עליו כמה ימים קודם אבל הפעם לא הסכימו לתת לנו את האולם יום קודם.

[2] כדי לעשות את החיים מגוונים הוא רשם לי את החומר הזה שהוא בעצם זהה לפרגניל שהוא נתן לי חודש קודם, אלא שהוא מסונתז במעבדה ולא מופק משתן של נשים הרות. מהסיבה הזו אפשר להזריק אותו לתת-עור ולא לשריר וזה פחות כואב ולא צריך לשמור אותו בקירור. טכנית, קונים אותם בשתי אמפולות, האחת מכילה את החומר הפעיל בצורת אבקה ובשני סליין בכמות הנכונה. צריך לשאוב או הנוזל למזרק ולרוקן אותו לתוך האמפולה עם האבקה שנמסה, לשאוב שוב, להחליף מחטים ולהזריק.