שפעת העופות בראי הדורות

זה מתחיל לצבור גובה ותומכים. אתמול נסענו לבדיקת שקיפות עורפית לעמירה ושמואל ב'. זו בדיקת אולטראסאונד שמבוצעת בשבוע ה-12 להריון (שקופת חולים לא מממנת) שבודקת את עוביו של איזה נוזל בעורף העובר ומשפרת את הניבוי הסטטיסטי של סיכוייך הספציפיים ללדת שמוליק עם תסמונת דאון. אני לא עשיתי את הבדיקה הזו כי החלטנו בהמלצת הרופא לעשות מי שפיר שהיא היחידה מבין הבדיקות של תסמונת דאון שאיננה סטטיסטית (הבדיקה הנוספת היא 'התבחין המשולש' הידוע גם בשמו העממי 'חלבון עוברי'), למעט הסיכוי הסטטיסטי לזיהומים והפלות בעקבות הבדיקה. ובכן, עמירה ושמוליק ב' ממשיכות להצטיין ובעקבות הבדיקה קטנו סיכוננו לתסמונת דאון פי 10, מחד. מאידך, גם הרופא הזה שכבר מכיר את שמוליק א' בחר לא לאשפז אותנו בכפיה ולא להסגיר אותנו לרשויות הרווחה. רק הפקידה שלו נבהלה קצת בהתחלה כשהיא לא הצליחה להבין את הבטן של עוד-12-יום-התאריך-המשוער-שלי קשורה לבדיקה של השבוע ה-12.

ממרומי החודש התשיעי ואחרי מי יודע כמה בדיקות אולטרא סאונד אני יכולה לדווח לכם על תופעה מאוד מוזרה. התרגשתי הרבה יותר לראות על המסך את שמוליק ב', ישבתי מול המסך החזקתי לעמירה את היד והתאפקתי חזק-חזק לא לבכות. אני לא יודעת בדיוק למה זה, אבל זה מורכב מהעובדה שזה גם הרגע המפתיע שבו מסתבר שגם אם לא רואים כלום מבחוץ, מבפנים יש כבר תינוק שלם. יש לו ידיים ורגליים וראש ועמוד שדרה וצלעות והוא מזיז את הכל (ושלא יהיו לכם אשליות, שבוע 12 זה אמצע החודש השני, סופרים מהיום הראשון של המחזור האחרון ככה שהשבועיים הראשונים הם לא הריון.), אבל לא רק. כשיצאנו מהבדיקה גם עמירה אמרה שהיא התרגשה יותר לראות את שמוליק א'. אולי זה בגלל שרוב הזמן, בייחוד בשליש הראשון כשעוד לא רואים כלום, ההריון של בת-הזוג הוא קצת וירטואלי. יש בחילות, לפעמים הקאות, קצת עייפות – יש וירוסים שיודעים לעשות בדיוק אותו דבר, ובינתיים החיים ממשיכים. רק אצל הגינקולוג על מסך האולטרא סאונד זה מכה בך – הוירוס, אורכו 5.5 ס"מ מישבן עד עכוז ויש לו שתי כפות רגליים ובכל אחת מהן יש חמש אצבעות.

וכן, עוד 12 יום אני אמורה ללדת. לפני שבועיים וחצי החזירו לי את התזה לתיקונים, יש לא מעט אבל גם לא כל כך הרבה ואם הייתי מתחילה לעשות את זה לפני שבועיים כבר הייתי יכולה להיות לקראת הסוף. בינתיים אני בקושי מסוגלת לפתוח את הקבצים הרלוונטים, שלא לדבר על מאמרים. האמת היא שאני אפילו לא מצליחה לקרוא ספר וכשאמרתי את זה היום לדודה שלי היא מאוד התפלאה לשמוע על קשר בין הריון ליכולות קוגנטיביות. אגב יכולות קוגנטיביות – את הדרכון, כמובן מצאתי אתמול, פחות מיממה אחרי שהכרזתי באזני משרד הפנים שאיבדתי אותו ואחרי ששלמתי להם טבין וטקילין בעבור אחד חדש. זה קרה כמובן בשעה שחיפשתי בקדחתנות משהו אחר לגמרי (את האחר לא מצאתי עדיין ואני מחכה לרגע שאני אצטרך לחפש משהו אחר-אחר כדי למצוא את הדבר השני). ודאי תשמחו לדעת שאם אתם מצהירים על אבדן דרכון מייד מסתכלים עליכם כעל ברוני פשע, אבל אם יש לכם בטן של חודש תשיעי לא עוצרים אתכם לחקירה.

עדכון סטרצ' מארקס:

כבר יש, המון, כל הפרונט של הבטן. יש גם המון בטן. ואם נגיד שהפופיק הוא האמצע של הבטן וניקח ממנו רדיוס של 10-15 ס"מ, ובכן זהו השטח המכוסה בסטרצ'ים. ממש – אֵהֵה בואי נבנה לנו אוהל משמיכת פיקה. אתמול גיליתי שבצד שמאל של השמיכת פיקה יש ממשלת אחדות, כל הסטרצ'ים התאחדו למין סטייק אדמדם עם טקסטורה מגעילה של אנטריקוט. וזה גם נורא מגרד. ועוד משהו, הסטרצ'ים הנכלוליים ביותר נמצאים מחוץ לטווח הראיה שלי, מתחת לבטן, משהו כמו בין קו הביקיני לבין קו תחתוני הסבתא (התיאורטי, כי כרגע מקו הביקיני פורצת הבטן האינסופית הזו).

משחק חדש:

אני מכריזה פה על משחק חדש שיקרא 'אני רוצה בחזרה את', ובו אני מצהירה על דבר מה שנגזל ממני ואפילו מנמקת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים למה הוא דרוש לי, עכשיו ומיד. ונצא לדרך:

אני רוצה בחזרה את- המותניים שלי

מנימוקי הוועדה – כל המכנסיים נופלים ממני. אפילו שרוואלי הדייגים הנקשרים בחוט אותם אני משתדלת ללבוש בבית, אפילו מכנסי הריון חוקיים אותם אני נאלצת ללבוש מחוצה לו. אני רוצה את המותניים שלי כי אני עומדת להיות אמא ואני אהיה חייבת לשים ידיים על המותניים כשאינני מרוצה ממראה עיני או משמע אוזניי. חוצמזה, ברגע שהשמוליקים כבר יודעים להחזיק את הראש הדרך הכי סבירה להחזיק אותם ביד אחת ולעשות משהו עם היד השניה זה להושיב אותם על המותן (במצב כזה את גם לא יכולה להרשות לעצמך שיפלו לך המכנסיים כי כבר לא תמצא הדרך להשיב את כבודך האבוד).

ולכן, בשם האם, הבת ורוח הקודש אני מכריזה: אני רוצה בחזרה את המותניים שלי.