עמדנו ביחד בצפירה, אני ופיצי – הידועה בכינויה שמוליק, ברדיו רבקה זוהר תוהה מה אברך, אך אמש סרבה צאסק"א לאכול אותה ואילו אני עומדת לקונן פה על בלאגן. ולא סתם בלאגן, אלא בלאגן שמורכב ממתנות שקיבלה פיצי לכבוד הולדתה.
מאז שעברנו לבית הזה, לפני קצת יותר משנה, החדר שהוא לא סלון ולא חדר השינה שלנו היה החדר של המחשב – הידוע גם בכינויו החדר של הבאלגן. אבל אט-אט בעבודה סיזיפית מאומצת בימים החופשיים שלי הגעתי לקרקעיתו. אחרי חודשים ספורים של מנוחה התחלתי להכין אותו לבוא השמוליק – זרקתי ממנו ארון, העברתי ספריה לסלון ועשיתי המון מקום. הכל היה טוב ויפה עד שחזרנו מהבית חולים עם ערמות של מתנות והמשלוח משילב. מאז, במשך חודשיים אני שוב קודחת וחותרת לכיוון הכללי של הרצפה ורק השבוע, בעיקר לאור העובדה שהיו לנו אורחים בשבת, סידרתי ופינתי את המיטה של פיצי ואת המיטה השניה. אבל אחרי שהכנסנו הביתה את כל התקרובת שהרעיפו עלינו מוקירנו שוב אין לזה זכר.
בסופו של דבר עברו בערך ארבע שעות מאז שכתבתי את שתי הפיסקאות הקודמות. שעות שבהן ראיתי סרטי הנצחה במיוט כי העדפתי את פס הקול של הרדיו. אפשר להבין למה עבר לי החשק לכתוב על חגיגות, זה יכול לחכות כמה ימים. כמה קל להתמלא חרדות שאין מה לעשות איתן, זה שבוע מצויין לחרדות. אני כאן כי אני נותנת לה לשקוע עוד קצת בשינה לפני שאני הופכת אותה על הגב.
חרדות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
