שפעת העופות בראי הדורות

רציתי לכתוב אתמול פוסט, כדי שיהיה לי פוסט בתאריך אפס שש אפס שש אפס שש - לא יועיל לא יזיק. אבל לא יצא לי כי נסעתי לבאר-שבע. עמסתי את הפיצי על הסוזוקי המכוספת שלנו, ארזתי לה תיק ובקבוק ויצאנו למסע סידורים בדרום הרחוק. היו לי עסקים עם הבנק, עם התואר הארור וכמה עניינים לסגור עם הבוס, וכן את סיבוב השוויץ הרגיל. נזקקתי לעזרתה של המנהלנית המופתית של המחלקה בכדי להכנס עם האוטו לקמפוס שכן את המדבקה שלי שכחתי ברנו עליה השלום (גם לשם העברתי אותה שלא כדין). המנהלנית, אישיות מופתית ויעילה שכמותה, שכחה כמובן לטפל בזה עד שהגענו לשער וכמעט סגרו לי את הבנק. בכל זאת לא קיפחתי אותה ונתתי לה סיבוב הסנפה על שמוליק בידיעה שהיא כנראה הולכת משם להציק לילדים שלה שהיא רוצה נכדים.

אחרי סיבוב השוויץ במחלקה ירדתי לקפיטריה לצוד לי צייד ולתת ציץ, בדרך פגשתי פרופ' לספרות, אחד מהחשובים כיום ושיצא לי לעבוד איתו לא מעט בשנים האחרונות ולהתחבב עליו. הוא התפעל כיאות משמוליק ואחר כך התעניין במצבי האקדמי (שהוא לא יכול לעשות כלום בעניינו, אני לא לומדת ספרות) אמרתי לו שהחזירו לי את התזה לתיקונים. "אל תדאגי" חייך אלי כבוד הפרופ', "גם לי החזירו" [1]. פייר, התעודדתי.

בקפיטריה התיישבה לידי מישהי שסיפרה שמנהל החנות בפוקס זרק את הבת שלה מהחנות בגלל שהיא שלפה ציץ והניקה. היא בתמורה כתבה מאמר חוצב להבות בבננות. אני מאמינה לה, אבל לא הלכתי לחפש. כשהיא הלכה הצטרף אלי המנחה שלי, איש נחמד ואהוב עלי מאוד וארי מאוד. ואז עברה עוד מישהי שאני מכירה מעבודתנו המשותפת. אין צורך לומר שהיא התפעלה וגו' אבל כשהיא הלכה אמר לי המנחה שנראה לו שהיא חושבת שהוא האבא.

לבסוף סיימנו בקמפוס ויצאנו לשדוד את הביג. המרוויחים העיקריים היו החתולים ועמירה שאתמול בבוקר העירה אותה עם הקינה הנשית הידועה – אין לי מה ללבוש (מילים: מהמקורות, לחן:עממי). קניתי לה שני זוגות מכנסיים ושתי חולצות והיא מאוד שמחה אבל כשהגענו הביתה היא טענה שהיא עייפה ואין לה כוח למדוד. מאוד נעלבתי אבל גם אני הייתי עיפה מכדי לשטוח טיעונים וגם שמוליק גלתה שצדקה המורה הכושית לריקוד ו-זה פיים הב קוסט, וכי גלי ההערצה הם מאוד מעייפים. בחצות כולנו נפלנו מהרגליים, אפילו שמוליק נרדמה, כה מוקדם מהרגיל, אבל אל תגלו לה שלא תעלב.

[1] היה הגיוני לוותר על הניים-דרופינג, נכון?