שפעת העופות בראי הדורות

להגנתי, או לגנותי אני יכולה להגיד רק שלא קניתי אותה בעצמי, עמירה הביאה אותה מאמא שלה לפני כמעט שנה. לפני חודש בערך כתבה נירה רוסו (או שמא היתה זו שרי אנסקי?) טור שכולו דברי קילוסים בזכותם של הגרגרים האלו, שדגן אינם. היום מצאתי את השקית ובה הגרגרים והשלכתי אותם למים הרותחים (לא לפני ששרפתי סיר אחד). שקלתי לאכול את זה עם קטשופ כדי להנצל מפגעי הניו-אייג' אבל החלטתי בסוף שמסגריה אחת לא מתמכרים, סחטתי לתוך זה מיץ מחצי לימון ואכלתי ישר מהסיר. הרגל שיהיה צורך להפטר ממנו בקרוב.

תקציר אירועי השבוע החולף (כי שמוליק התעוררה וכי יש לי מכונה נוספת, שלישית במספר לתלות ועוד לא עשיתי את הכביסה של התינוקת. חוצמזה שבעוד פחות משבוע אני צריכה להגיש את התזה שלי מתוקנת לתפארת מדינת ישראל):

בשבוע אחד ביקרנו את כל הסבים והסבתות, אלו של שמוליק וגם אלו שלנו. שמוליק, תינוקת פלא שכמותה, מחייכת לכולם ומוכנה ללכת לידיים של כולם ולחייך גם אצלם. כשיש סביבה אנשים ואקשן היא שוכחת שהיא עייפה או רעבה ופשוט משחקת ומשעשעת את  כולם עד שהיא מאבדת את ההכרה. היא מתעניינת בכלבים ובחתולים ומנסה ללטף אותם, התעניינות אחרת מזו שהיא נותנת לצעצועים שלה. היא מנסה לשבת, מנסה לזחול ומנסה לעמוד. היא מקפלת את הברכיים מתחת לגוף, מרימה את התחת וזורקת את עצמה קדימה. לפעמים זה מצליח לה, לפעמים היא מתקדמת אחורה והיום היא גם חטפה זבטאה בראש. חוץ מזה היא מכניסה לבד את המוצץ לפה, לא תמיד בכיוון הנכון, אבל בשביל זה בדיוק יש לו אייר סיסטם. יש לה גם נשכנים רשמיים אבל היא מעדיפה להכניס לפה וללעוס כל דבר אחר, כולל ניירות (" למה טישו, אני אתן לך משהו אחר לאכול" - אני, שם, שם.), מגבות ("תלמדי עכשיו, מה שהיה בתחת לא מכניסים לפה" - עמירה, גם, גם), שעונים, ידיים (שלה ושל אחרים) ורגליים (רק שלה, תודה לאל). היא למדה גם לעשות קרעכצים.

הלילה ישנו סופסוף בבית שלנו אחרי גלות ארוכה בבתי סבים. החתולה המעצבנת, שאול, שהואכלה כמה דקות קודם על ידי עמירה (ככה שלא היתה לה סיבה מוצדקת לקיטורים) התיישבה על החלון וקרצצה יללות. הלומת צער היקיצה ומוכת דיסאוריינטציה התהפכתי לצד השני וקיללתי את החתול הג'ינג'י של ההורים של עמירה.