שפעת העופות בראי הדורות

לפני שבועיים כשעמירה אבדה את הארנק שלה ואחר כך את הראש בעבודה היא ביקשה ממני לבדוק מה מצבו של מרקורי. מרקורי, הסתבר, אכן היה בנסיגה. אני עצמי מאמינה באלוהים ובמרקורי - ממרקורי אני מפחדת, מאלוהים לא. כשמרקורי בנסיגה החיים הם לא משהו לכתוב עליו הביתה, אלא אם כן אבא שלך שמאי רכב. הנסיגה הסתיימה לקראת סוף החודש, עוד 4-5 ימים שהוא סתם במצב רוח רע ואז, קיוויתי, הוא לא ידפוק לנו פאדיחות בזמן המעבר דירה. מה ששכחו לכתוב בספרים, בשירים ובמפות זה שעם סיום תוכנית ההתכנסות שלו, מרקורי נכנס למזל חתול ומקים שם התנחלות. והשבוע מרקורי היה, ללא ספק, במזל חתול.

בבוקרה של שבת שעברה עמירה הכריזה ששאול [1] נראית לה חולה, היא רזתה והיא כמעט לא אוכלת. בשעות הצהריים נאלצתי להסכים איתה. במוצ"ש הגיעו המוברים לארוז לנו את הבית רבע שעה לפני ששבת יצאה במקום רבע שעה אחרי כמו שסיכמתי איתם (אחרי שהסכמתי ברוב טובי שהם יבואו יום לפני מה שסגרנו). שעתיים אחר כך כל הבית שלנו היה בארגזים וכל הארגזים היו בחדר עבודה. ביום ראשון בבוקר מצבה של שאול היה כזה שעמירה שכבר בקושי עומדת בקצב של פיצי הצליחה לתפוס את החתולה ולשים אותה לכלוב. הדרך משם לאוטו ולווטרינר היתה קצרה. הווטרינר הכריע על דלקת במעיים, משום כך נדרשנו בימים הבאים, בתוך כל הבלגן והארגזים גם לצוד את החתולה ולדחוף לה אנטיביוטיקה, למורת רוחה הבלתי מעורערת. למרות העיכוב יצאנו למסע הסידורים שלנו והצלחנו להגיע לבנק שלוש דקות לפני שסוגרים אותו כדי לפתור את הספיח האחרון של פרשת הארנק. היום אמנם טרם הגיע לסופו אבל כבר בנקודה זו אפשר לתת צל"ש יום א' לקמ"ה (קמ"א?) במיל. עמירה על טיפולה המהיר והמסור בחתולה.

בארבע היינו אצל הגינקולוג לבדיקה שגרתית בה הוכרז על מיעוט מי שפיר אצל עמירה. היא נקראה להוריד קצב ולהתייצב ביחידה להריון בר סיכון פעמיים בשבוע לניטור. איך בדיוק נחים תוך כדי מעבר דירה? ובכן, לא נחים. אבל מזעיקים עזרה במשמרות. לאחר השכמה בשעה שלא כתובה בתורה ונסיעה ברכבת שכללה איחור של חצי שעה (של הרכבת לא של הנוסעת היגעה) ושתי שקיות שחורות של זק"א התייצבה הבחירה הראשונה, האחת והיחידה, המלכה צבצב לנוד לאשתי ולנחמה. בשעה שהצב התגלגל דרומה הצליחה עמירה לכנוס את החתולים הביתה לקראת בואו של הווטרינר. בשעה שאני נסעתי להביא את הצב הגיע הווטרינר וחתול-שחור-ושמו-מישקין [2] הצליח לברוח מהבית. בסופו של דבר הצלחנו לשים עליה יד ולדחוף לה טישטוש אבל אז היא הצליחה לברוח שוב ועקבותיה נעלמו. נסעתי לגדרה שבוזה ועל סף בכי עם שני חתולים בלבד.

המובר, שהבטיח לבוא ב-12:00 הגיע רק ב-15:00. זה אמנם השאיר לי מספיק זמן בכדי לסגור יפה ובאופן רשמי את עסקי במושב, וכן אפשר לספריה ולארון החדשים להגיע לגדרה ולעמוד קוממיות בדירה החדשה בטרם יפרצו אליה הארגזים אבל גם גרם לזה שהארגז האחרון עלה הביתה ב-21:30. כחמישים ארגזים זהים חייכו אלינו בשעת לילה איומה זו, כשהם מוערמים זה על זה באופן שאיננו מאפשר לאף אחת מאיתנו להזיז אותם למקום בו צריך לפרוק אותם. יום שני בשבוע הגיע לסופו, גם אנחנו. ברגעי הצלילות האחרונים הזעקתי שני בני דודים שלי כדי שיעזרו לנו למחרת עם הארגזים. וזהו, צל"ש יום ב' לסג"ם (כן?) במיל. צב על התייצבות ללא סייג בספר המרוחק בשעה שאיננה מוכרת למדע, וכן לרב"ט אמאבא לבית נוכלת על מסירות הנפש, הסנדביצ'ים, המברג וקציצות הטונה.

צל"ש יום ג' מוענק מעומק הלבב עוד בטרם נשטחו מעלליו לבן-הדודה ע' (סנג'ר יאלץ הפעם להסתפק בעיטור העוז ואיתו הסליחה) שבלעדיו עד היום היינו חיים בארגזים. בסביבות 10:30 בבוקר נחתו אצלנו בני הדודים שלי בסגנון היחיד שמוכר במשפחה שלי – בסערה. בתוך כמה שעות נפרקו מרבית הארגזים והושמו בארונות הרלוונטיים ובספריות. נס קטן אירע, ואפילו בחדר העבודה שהיה גדוש עד לגובה התקרה באנדרלמוסיה מהזן המזעזע ביותר, הועמדו הרהיטים במקומם והתגלתה רצפה. בשלב הזה הכריז בן-דודי ע' – מחסן. וכולנו שמנו פעמינו לצומת ביל"ו וחזרנו משם עם מחסן של "כתר" שנקשר היטב לגג הסוזוקי. חלפה עוד שעה ובמרפסת האינסופית שלנו עמד מחסן לתפארת, בעוד הוא הולך ומתמלא רצפת החדרים הלכה ונחשפה. החלפת המשמרות הביאה אלינו את סנג'ר ואת אח של עמירה, בסיועם האדיב פרקנו את שארית הארגזים והעמדנו קוממיות את המיטה. מכיוון שהכל כבר היה בארונות אפשר היה אפילו להחליף מצעים. כשהם הלכו נשארנו עם סתם בלאגן, כמעט סטנדרטי וכמות בלתי נתפסת של כביסה.

יום ד' 7:00 בבוקר, אבא של עמירה מתייצב לבייביסיטר, עמירה ואני דוהרות ליחידה להריון בר סיכון של אסף הרופא. התכוננו נפשית לתרום 4-5 שעות מזמננו לטובת מוניטור ואולטראסאונד אבל הופתענו לטובה כשאחרי שעתיים (כולל ההתברברות שאי אפשר בלעדיה במרחבים הסופיים של בית-החולים) התגלגלנו החוצה עם בשורות טובות. כמות מי השפיר נמצאת בגבול התחתון של הנורמה, ככה שאין כמעט מה לדאוג. אפשר ללכת לעבודה (אם רוצים) אבל לא להגזים עם זה, לספור תנועות עובר, לשתות הרבה ולחזור ביום שני לבדיקה. הדבר היחיד שבאמת הדאיג אותנו היה הרופא שם – שמוק חתיך וזחוח שהיה לו, יש לשער, סיג ושיח עם מרבית האחיות בבית החולים. אותנו הוא לא הרשים עם הישבן הקטן שלו ושערו האפור הקצוץ דק. צל"ש היום לשמואל ב' שלא נבהלה מהאיומים לילד אותה טרם זמנה. למרות שכבר חולקו תעודות ההצטיינות ליום זה, היום עצמו טרם הגיע לקיצו ובטרם ישקע עליו האבק הכריזה עמירה שירמיהו נראה לה צולע.

יום ה', עמירה הלכה לעבודה, מרבית הקולגות שלה הלכו למילואים. אני צמתי וניצלתי את שאר הזמן כדי להעניק לסלון-פינתאוכל-מטבח מראה מעט תרבותי. ירמיהו ניצל את הזמן כדי להחריף את צליעתו. מפה לשם התגלתה נפלאותה של המצאת הלול, או בשם החיבה שלה 'הכלוב'. בבית החדש מאפשרים מרחבי הסלון הצבתו של לול וכליאתו של התינוק בו לפרקי זמן שמאפשרים לאמא שלה לשטוף כלים, לטאטא את הסלון ולהשליט בו סדר בלי חשש שהתינוק ינצל את פרקי הזמן הזה כדי לאכול את השוונצים של השטיח, להפוך על עצמו את המתקן של הדיסקים ולצאת לסיור ברחבי הבית. צל"ש יום ה' למזגן, מטעמים מובנים.

יום ו' נוצל לפעילות יום ו' מקובלת בסיועה המועיל של אחותי הקטנה. בשעה 13:00 דחפנו את ירמיהו חתול על צליעתו המתגברת לכלוב ושמנו פעמנו לווטרינר. את הזכוכית שכפי הנראה פצעה אותו (נשברה לנו במרפסת) הוא לא מצא אבל בלוטות לימפה מוגדלות דווקא כן. עוד חתול הוכרז כסובל מדלקת, הפעם הספיקה זריקה ולא נדרשנו לרדוף אחרי עוד חתול עם כדורים מגולגלים בבשר מגעיל. צל"ש היום שהוא למעשה צל"ש שבועי לתינוקת שמוליק שלא אבדה לרגע את מצב רוחה המשובח גם בשעות משבר קשות וגם כשהופקדו עליה בכירי הסבים והסבתות וגם כשהתרחקה לשעות מהציצי של אמא. הציצי שעובד.

אתמול – פיצי, הסינר, הספה והבגדים של עמירה אכלו בננה בעולץ רב. בלילה השכבנו אותה, לראשונה, במיטתה. שבחדרה. שאיננו החדר שלנו. אולי עדיין מחכות לנו הפתעות אבל לעת עתה נראה שהמשבר היחיד בהקשר הזה עבר על אמותיה. התינוקת התעוררה בבוקר במיטתה אחרי שבע וחצי שעות שינה, שמחה וטובת לב מאי פעם.

בטריטוריה החדשה אפשר למצוא במרחק של ציפורן חודרנית – מאפיה, ירקניה, סופרמרקט, פלאפל, פלאפל, פלאפל ושווארמה, קופ"ח ווטרינר. יש גם חנות של תינוקים שטרם נדגמה. נארז תיק לחדר לידה, נרכשו טיטולים ניו-בורן, קיסמי אוזניים וכלורוכסידין לטבור, כובסו בגדים במידה של ניו בורן ונדמה לי שאנחנו בכלל די מוכנים לניו-בורן.

[1] שאול