אני חושבת שזה יהיה פוסט קצר כי עדיף שאני אגמור לכתוב אותו לפני שהתינוקת תתעורר ולפני שאני ארדם.
ביום ראשון, כמה דקות אחרי ששלחתי את הפוסט הקודם ששטח במלל אין קץ לו את אימי השבוע והאסונות החתוליים שלו עמירה חזרה הביתה. נתתי לה נשיקה ואחריות על התינוקת, העמסתי ארגז חתולים, אוכל חתולים רטוב ומגעיל וקערה חד פעמית ושמתי פעמי דרומה. המשימה העיקרית היתה למצוא את החתול-שחור-ושמו-מישקין אבל מכיוון שלא האמנתי שזה יקרה אמרתי לעצמי שצריך גם לבדוק דואר ושיהיה נחמד להגיד שלום לשכנה ואולי גם להסתפר. אבל איך שפתחתי את הפה בקריאות 'מישקין' שהתגברו על קולות הנפץ שמייצרות סוללות התותחים שמפציצות את עזה, הופיעה מירכתי הגינה חתולה שחורה וקצת רעבה.
ליטפתי אותה והתנצלתי בפניה שלקח לי שבוע לחזור, שמתי לה אוכל מגעיל במעמקי הכלוב והיא נכנסה פנימה. היה לי קצת לא נעים לנצל את האמון שלה וגם את זה היא כל כך רעבה אבל הבנתי שההזדמנות הזו לא תחזור כל כך מהר ובמחי יד סגרתי עליה את הכלוב. עשיתי שלום ליתר התוכניות, הכנסתי את החתול לאוטו ונסעתי לווטרינר שינצל את ההזדמנות שהחתול נפל בשבי וייתן לו חיסונים.
בלילה עשינו טעות והכנסנו הביתה את כל החתולים. המריבות לא אחרו לפרוץ ואנחנו לא היטבנו לישון וגם לא הפיצי. אתמול שוב היינו באסף הרופא והפעם יצא שתרמנו לא מעט שעות מזמננו למחלקה להריון בר סיכון. סופסוף הבנו למה זה נקרא אישפוז יום. אחרי כל השעות האלו התברר שהמצב ללא שינוי. הכמות של המים עודנה גבולית ושמואל ב' עדיין מבסוטה. הזמינו אותנו שוב בעוד שבוע, עד אז עמירה כבר תהיה בתחילת השבוע ה-39. הרופא עדיין היה שמוק זחוח (אבל משיחות שהתקיימו בחדר ההמתנה הבנו שאנחנו במיעוט ביחס לדעתנו עליו) אבל ענה בסבלנות על כל השאלות שלנו. לא שאלנו מה יהיה בעוד שבוע אבל ממה שהבנו אם בעוד שבוע המצב ישאר ללא שינוי יחליטו כנראה לעשות לה יאללה-יאללה.
עדכוני שמוליק:
היא כבר יושבת בלי ידיים. דודה שלי בקשה להזכיר לה שזה קצת מוקדם אבל גם דודה שלי יודעת שהילדה הזו עושה מה שבא לה.
1. יושבת בלי ידיים
2. מאחורי הסורגים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
