שפעת העופות בראי הדורות

בארבע בבוקר החלה הספירה, עמירה העירה אותי והכריזה על צירים. סיימתי את האריזות והחלטנו לחכות עד ששמוליק תתעורר. בשבע בבוקר נסענו להורים שלי והמשכנו לבזבז שם זמן. באחת בצהריים, עם צירים מרושעים כל ארבע דקות נפרדנו מהתינוקת [1] וההורים שלי ונסענו לפגוש את המתמחים החביבים עלינו בשיבא. אבל במקום מתמחים נפלנו על איזה שמוק זחוח שזכר את עמירה וזכר גם מאיפה הוא זוכר אותה ועל כן כינה אותה 'העורכת דין' (זה היה הרופא שהחתים אותי על ההסכמה לניתוח הקיסרי שלי לפני חצי שנה וכבר אז הוא לא יכול היה להסתיר כמה הצחיק אותו שאנחנו קוראות בקפדנות על מה אנחנו חותמות, כאילו אנחנו במצב להתמקח על סעיף זה או אחר). השמוק אמר שהכל בסדר, האחות חשבה שהכל לא בסדר והלכה להביא את מנהלת חדר הלידה. לנגד עינה הופיע על המוניטור, בגדול, כל מה שהאחות חשבה שלא בסדר והיה רק דקה קודם לכן בקטן.

[1] ובתפקיד שרה'לה שרון המכה בקלידים: התינוקת (הפילפיל השמוליקי)

בתוך שבע דקות היתה עמירה בחדר ניתוח, לא ממש הבנו איזה ברק פגע בנו אבל ב-14:41 שמואל ב' עברה מאחריותם של הגינקולוגים לזו של רופאת הילדים (ששעה מאוחר יותר גיליתי שהיא חברה שלא ראיתי חמש שנים בערך. חמש שנים ששתינו הספקנו לגדל שיער ולצאת מהארון. כשהתחלפה המשמרת הגיעה עוד רופאה שנראתה לי מוכרת, שוב לא ידעתי בדיוק מאיפה, היא דווקא זכרה – שכבנו ביחד ביולדות לפני חצי שנה. העולם בגודל אקמול, או מה?). כל העניין הזה לא ממש מצא חן בעיניה וביומיים הראשונים היא לא ממש שמחה לשתף פעולה עם כוחות הכיבוש, אולם מאז המצב השתפר פלאים והיא אוכלת בלילה וישנה ביום, לצערם הרב של המבוגרים בבית. בעיקר של עמירה, אני נאלצת להודות. היפיפייה הנרדמת (ביום, כאמור) [2] דומה להפליא לעמירה ועל כן זכתה מייד לכינוי ברווזוכעס (שזה ברווז ג'וניור, כפי שהפליאה סנג'ר לציין).

[2] "אני צוברת כוח לקראת הלילה"