שפעת העופות בראי הדורות

זהו, לא רק הספונטניות מתה, נכון להיום פג גם תוקפה של הזכות הלגיטימית להזנחה. כי אם פעם אפשר היה להזניח את הבית במשך שבוע-שבועיים ואת הכביסה למשך חודש-חודשיים, היום לא תופס אפילו תעזבנו-יומיים. ולא הייתי צריכה שאבא יגיד לי. כמה כביסה יכול תינוק אחד ליצר ביומיים אני כבר יודעת, ועם כל זה ששמוליק פרחחית גדולה, שמואל עולה עליה בכישרון לחרבץ ולהשתית בדיוק כשאין עליה טיטול (כלומר, עלינו או על המגבת ומשטח ההחתלה). בשל צוק העתים טיפחנו טכניקה חדשה לרחיצה ובעיקר הניגוב של הטוסיק התינוקי והיא עדיין מצליחה להערים עלינו. כך שלמרות כמויות בלתי נתפסות של בגדים לשתיהן צריך לכבס כביסת פילפילים כמה פעמים בשבוע. לעומת זאת את הרצפה אי אפשר להזניח גם בגלל שהבית החדש מרוצף בקרמיקה ורואים עליה הכל, וגם בגלל (לא לפי סדר החשיבות) שהתינוקת זוחלת על הרצפה ואוכלת אותה בשמחה רבה. כלים ובלאגן אי אפשר להזיח מטעמים סניטריים וגם בשל החשש הסביר להגיע במהירות לרמת אסון טבע.

אז זהו, מעכשיו החיים הם שורה אינסופית של משימות ברמות תעדוף שונות. המשימה הראשית והמאיימת מכולן (אני אחסוך לכם את המתח ואגלה כבר עכשיו שהיא התגלתה כאפשרית לגמרי ואפילו לא כל כך מסובכת) היא האמבטיות של התינוקות, והאמת שגם המקלחות שלנו (ואם להיות כנה אתכם, אם הייתי כנה עם עצמי ועם שורת המשימות הייתי עושה עכשיו מקלחת במקום לטרלל פוסט). בשבוע שאחרי הלידה היינו אצל ההורים של עמירה - ארבע מבוגרים על שתי תינוקות, כמובן שהתינוקות ניצחו. בנוק-אאוט. ולכן, לערב הראשון בגדרה הזמנו את סנג'ר ואלףה כדי להמשיך ולשמור על המאזן. התינוקות עדיין ניצחו. אבל מאז, ערב-ערב אנחנו רוחצות את שתי התינוקות בלי שיגרמו נזקים גדולים לעור התוף שלנו - אני חושבת שכרגע אנחנו תיקו. שאר המשימות היומיות הן לאכול בעצמנו בין הארוחות שלהן (הפילפיל כבר אוכל מוצק), לשטוף כלים, לשמור על סדר סביר, לשאוב (אבק)-לטאטא-לשטוף עד שנמצא עוזרת. לפעמים אנחנו מצליחות גם לדבר על דברים שלא קשורים למערכת העיכול שלהן (או שלנו), לכביסה או למשימות האחרות, להפגת מתחים או לכוכב נולד.

במסגרת המשימות למרחקים ארוכים יש תורים לרופאים ולטיפת חלב, אזכרה, קורות חיים שצריך לשפץ ולשלוח, טלפונים שצריך להחזיר והביקור שנדחה כבר יותר מדי זמן במשרד הפנים (צריך להעביר את הכתובת לגדרה). השבוע דחינו אותו לטובת ביקור בבית המשפט באשקלון שם הפקדנו את רשיון הנהיגה של עמירה (זכר לתאונה שהיא עשתה במרץ. החודש). החלטנו גם שניסע פעם בשבוע לתל-אביב לפגוש סבים-סבתות וחברים ולרבוץ בבתי קפה, סתם כי אנחנו יכולות. בשבוע הבא אולי נרהיב עוז ונטאטא את ארבעת הישבנים שלנו לאיזה אירוע חברתי. מפה לשם אפילו עבדנו רבע שעה על הזוגיות שלנו השבוע (רבצנו על הספה והעלינו זכרונות), אני חושבת שזה יפה בתור התחלה כי בכל ערב מגיעה בסופו של דבר השעה שבה כל אחת מסתגרת עם תינוקת צורחת בחלל אחר של הבית עד שהמלאכיות מואילות להרדם (אני גם פצחתי השבוע בפרוייקט חינוכי שמטרתו ללמד את הפילפיל ללכת לישון. בלילה הראשון זה לקח שעה וחצי, אתמול ושלשום 45 דק' והיום חצי שעה. גם עוצמת המחאה יורדת, או כמו שמישהו אמר לנו היום "נדמה שהסתיימו קרבות הבלימה ואפשר לעבור לאופנסיבה").

אבל שיא השיאים של המשימות המורכבול להשבוע היה כשהרצתי לפה אתמול ושלשום בני משפחה יגעים כדי לשמור על הפילפיל בשעה שאני אצטרף למשך יומיים (לא רצוף, כן? 7:00-15:00 כזה) למנחה שלי בשטח. חזרתי שרופה, יגעה, שרירי תפוסים וכך גם השריר של החיוכים.

זהו, נו. מה שמשתמע מכאן זה שבשורת המשימות שלי, נו אל תעלבו לי, כתיבת פוסטים לא יוצאת לי בראש סדר העדיפויות. יש לי חיים, אתם יודעים והם נעים בין טיטולים מידה 1 ו-3, דייסות בבקבוק ואמנות ההנקה.