שפעת העופות בראי הדורות

באיחור אופנתי של שלושת רבעי שעה הגיע אתמול העוזרת. הסתובבנו לו די הרבה זמן בין הרגליים עד שגמרנו להניק ולהתארגן כדי לצאת לטייל. שזאת עליכם לדעת, איננה משימה פשוטה כלל ועיקר. לבסוף היו הילדות אזוקות לעגלה וכולנו עמדנו בפתח הבניין נכונות לשורה של משימות. אלא שאז, אלוקים יודעים מהיכן בדיוק חטף איזה עוף שמים וירוס מעיים בדיוק מעל עמירה. שפעת העופות או משהו.

עכשיו, תראו. כולנו ראינו קקה של יונים בחיים שלנו. הן גם מחרבנות לנו על המרפסת מדי פעם. ובכן, תכפילו את הכמות בעשר בערך, זה מה שזה היה. חשבנו שאולי זה קקה של אף 16, אבל אנחנו יודעים שצה"ל הוא צבא הומני והוא מחרבן רק מעל אזורים מיושבים בעזה ובדאחייה. אבל מי יודע, תאונות קורות. או נגרמות. או משהו. כזה. כך או כך, זה היה הרבה ומגעיל ועמירה נשלחה אחר כבוד להחליף בגדים ולחפוף ושלושתינו יצאנו למילוי המשימות שכללו בנק ודואר ובנק הדואר.

כשבאנו לאסוף אותה אחרי חצי שעה הבהיקה עמירה משמפו ומאושר. היא, ובכן, נכנסה לליווייס של בני תמותה ולחולצה רגילה ולא היתה מאושרת ממנה בגדרה רבתי. ובצדק. זה באמת אחד הדברים הכי כייפים - להכנס שוב לבגדים שלך מלפני ההריון.

הלכנו לחגוג את נצחוננו הקטן בתה וסלט.

בשבוע הבא אנחנו פוגשות את העובדת הסוציאלית. החיים לא עוצרים.

לא.