ביום השנה ה-11 חזרנו במוצאי משבת אצל ההורים של עמירה. התינוקות נרדמו וגם עמירה ואני הסתובבתי עוד ככה וככה עד שיבואוני השרעפים. ואלו, סרבו לבוא מסיבות השמורות עמם וגם בגלל ששמואל ב' חירחרה במאמציה לישון. כשלנו יש אף סתום אנחנו מגביהים את ראשנו בכרית נוספת בשוכבנו לישון, אבל תינוקות לא ישנים על כריות (מטעמי מוות בעריסה ואחרים) והדרך היחידה להגביה לה את הראש בזמן שהיא ישנה היתה להרים את שתי הרגליים של העריסה כולה. ובכן, אתחוב ספרים מתחת לגלגליה, אמרתי לעצמי ופניתי לספריה, אבל הם צריכים להיות שווים בגודלם, הוספתי. מיד ידעתי על מי יפול הפור, על הספר היחיד בספריה שיש לי בדאבל: "היום שבו ירו בראש הממשלה" אוסף סיפורים של עוזי וייל שכולל את הנובלה "בקרוב יקרה לך משהו טוב" שיצא השנה כסרט בכיכובו המתבקש של אסי דיין (שהולך ומסתמן כגילה אלמגור עם ביצים). הספר, אגב, יצא כמה שנים לפני היום שבו ירו בראש הממשלה אבל אני לא יכולה לכתוב לכם בדיוק באיזו שנה בגלל שהעריסה עדיין חונה עליהם.
למחרת, ביום ראשון קמנו בבוקר ונסענו לירושלים, ויש סיכוי גדול שזה יהיה הכי קרוב שנגיע למצעד הגאווה המשוקץ. אני חושבת שנציגה של המשפחה חייבת ללכת, אבל לעמירה רועדות הבייציות. היא לא רוצה למות וגם לא להשאר אלמנה. אני לא חושבת שמישהו ימות שם אבל אין לי הוכחות. ככה זה עם השמאלנים התבוסתנים, הם תמיד נכנעים לטרור. האמת שיחסנו למצעד הוא מאוד אירוני, מבחינה משפחתית, כלומר. בגדול, יש לי סנטימנטים למצעד, שם, לפני שנתיים וקצת פגשתי את עמירה. סנטימנטים ותו לא. עמירה היא זו שתמיד נאמה בלהט על חשיבותו ואף הודיעה לי שאם הולכים למצעד בירושלים היא מוותרת לי על זה של תל-אביב. אבל זה לא חוכמה, עמירה נהנית לנאום בלהט על כל דבר. למשל על תוכניתה להקים מדינה פונדמנטליסטית שבירתה ירושלים ובה יוכלו הדוסים משתי הדתות למרוט זה את זקנו המדובלל של זה ולעזוב בשקט את מדינת ישראל שבירתה תל-אביב וזקניה מעוצבים במספרות יוקרה. שמעתי את הנאום הזה קרוב לעשר פעמים, שזה פחות או יותר כל הפעמים שהיינו ביחד בירושלים.
אין לי כוח כבר להתווכח איתה או להזכיר לה שחייה לא יהיו החיים בלי הדוסים המזוקנים משני הצדדים אבל אני לא אוהבת לבאעס אותה, אז הצעתי החלטתי ללכת עם הלך הרוח שלה להרחיב את ההצעה שלה להפרדה על בסיס תרבותי. בואי, הצעתי, נקים אוטונומיה נוספת בפאתי רמתגן אליה יוגלו כל ה'מסיקות' למעט מירי (שעמירה סולחת לה על זה שהיא עושה מוסיקה של קו הפרדה רציף בגלל שהיא שרה נורא יפה. ואולי גם בגלל שקרן פלס צודקת והיא לקחה לה את השירים היותר מוצלחים שלה), הראל סקעת ונינט. בירתה של המדינה הזו תהיה, כמובן, קרן פלס. כי מה שקורה פה עם כל המסיקות זה מלחמת תרבות ולא רק שהן השתלטו לנו על הפליי-ליסט הן כבר הרימו סנדביץ' [1] גם ב-88. ככה הצבנו מתווה לכל הרפובליקות שבדך ולא חדלנו עד שהגענו הביתה. בבית הרדמנו את התינוקות אבל כשנכנסנו למיטה עמירה עשתה לי ארליך.
במשך חצי השנה הראשונה של הכרותינו נהגה עמירה לפתוח בלי אזהרה במרחצי דמעות. זה תמיד היתה שיחה שקשורה איכשהו ליציאה שלי מהארון. זה תמיד היה כרוך בדמעות ברווז ובאישון לילה. באיזשהו שלב נגמרו לי הארונות ובצר לה עברה עמירה לנהל איתי וויכוחים פוליטיים בשעות הרלוונטיות. אני בנאדם מאוד סבלני אבל השילוב של 02:14 עם שמחה ארליך הוציא לי קצף על השפתיים: "ארליך", חירחרתי, "ארליך? אלוהים ישמור, השעה שתיים בלילה מאיזה קבר שחור הוצאת אותו עכשיו", ציווחתי כשאני מחזיקה את הצד, "אפילו הוא לא זוכר שהוא היה פעם שר אוצר. ארליך? ארליך?" המשכתי להתיז רוק ושרידי ארוחת לילה. אני חושבת שהיא רצתה להסביר לי עוד קצת על האסונות שהמפלגה הליברלית הפילה על ראשינו אבל משהו בליבה פנימה אמר לה שמוטב לה הפעם להחריש. ארליך, ארליך מלמלתי עד ששינה טרופה חטפה אותי, ומאז כל פעם שנאמס לי מוויכוח כלשהו אני מכריזה על ארליך.
השבוע, כאמור, לראשונה בחיינו המשותפים עמירה עשתה לי ארליך. ארליך לי וארליך למצעד. שמלאנית תבוסתנית, מילא שהיא לא מוכנה לנפנף בילדות מחוץ למתחם גן מאיר שבעיר הקודש תל-אביב, כמו שנוהגים אחינו המתנחלים במצבים דומים. היא גם לא מרשה לי ללכת ליצג את המשפחה ורק מרצה לי על עוד ועוד מגזרים בתוך הציבור הדתי שהודיעו שהם מתנגדים למצעד. מדי פעם היא נעצרת כדי להזכיר את פרצופו האמיתי של פרופ' הלל וייס שנחשף סופסופ (ואני לתומי חשבתי שהכיעור הזה הוא טבעי).
המצעד יצעד כנראה, הבית הפתוח גזר על עצמו משחק רדיוס בשל התפרעות אוהדי הקבוצה היריבה. נציגי משפחת הנוכלות כנראה לא יהיו שם מטעמי שלום בית ותבוסתנות. אנחנו נעסיק את עצמנו כנראה בשיגרת יום ו' מבורכת תוך שאנחנו נושאות תפילה לשלום יקירותנו ויקירותנו ששמו נפשם בכפם. וגם לשלומם של אלו שאנחנו לא מכירים. אני מקוה שלמרות העדרנו יהיו שם רבים אחרים, לא רק הומואים ולסביות אלא כל מי שהדמוקרטיה יקרה לו.
ארליך
[1] לחם פרוס לכל החיים יוגרל בין הקוראים שייזהו נכונה את המחווה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
