בשעת ערב קרירה של אמש פסענו בחוצות אם המושבות. גמענו רחובות, חצינו כבישים ובאחד הרמזורים נטפל אלינו איש נחמד מדי.
איש: (מותח צווארו כלפי העגלה) בני כמה הם?
נוכלת: תשעה חודשים ושלושה חודשים.
איש: סליחה?
נוכלת: תשעה חודשים ושלושה חודשים (תוך כדי שאני מצביעה על הפילפיל והברווזון בהתאמה).
איש: אני לא מצליח להבין מה את אומרת.
נוכלת: הן לא תאומות, יש בינהן הפרש של חצי שנה.
איש: (עוצר לרגע את הליכתו, מעביר מבטו ממני אל עמירה, גבותיו קפוצות וכל כולו אומר מצוקה) ומי האמא?
עמירה: אנחנו
(קול רחשי גלגלי השיניים במוחו החריש את המולת הרחוב)
איש: אני לא בטוח שהבנתי אותך
נוכלת: דווקא נראה לי שהבנת מצויין.
אז למרות שמה-זה לא היה לנו זמן וכוח התנענו חיוכים ידידותיים והפעלנו את מערך ההסברה שלנו כמיטב יכולתנו . בדרך כלל אין לנו בעיה עם זה אבל הפעם זה ממש לא ישב לנו על החיים בכלל ועל הלו"ז בפרט.
אני כאן בשעה כזאת בגלל שלפילפיל יש עוד לילה קשה, היא מגדלת עוד שן ודי סובלת מצער גידול שיניים. השן הזו תביא אל קיצו את עידן הדרקולה של הפילפיל וליבנו נחמץ טיפה, התינוקת גדלה. וגם הברווזונת גדלה, לא כל כך בענייני משקל (שתיהן לא שוקלות מי יודע מה אבל אם הפיל במשקל זבוב הרי שברווז במשקל ברחש) אבל היא ממשיכה להתאמן על ההתהפכויות, לחייך בלי חשבון ולפטפט כמו שתי אווזות.
(תודה לכובס. חיינו השתנו ללא הכר, לא?)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
