שפעת העופות בראי הדורות

כניסתה של עמירה לחדר הניתוח לרגל הקיסרי, היתה, כפי שיאה לאומת הברווזים, דרמטית. אני, כפי שיאה לי, החלטתי שאין טעם להכנס לפאניקה והוצאתי סנדוויץ' - לא ממש התחשק לי לאכול אבל הייתי חייבת להרגיש פרודוקטיבית. אבל הכל קרה כל-כך מהר שעוד בטרם הגעתי לסופו של הכריך הופיעו בקצה המסדרון חלוקים ירוקים ובידיהם חבילה קטנה, מטונפת ומצווחת. מעיין, האחות המתולתלת העניקה לי את הפלא הקטן ואת הזכות להוליך אותה לתינוקיה. לקחתי אותה והצטרפתי ללא היסוסים מיותרים ליבבותיה. הקטנה היתה (ועדיין) דומה לביולוגית כמו שתי טיפות מים מקוניאליים. עברה איזה חצי שעה שבה הפרעתי לאחות להעלות זכרונות [1] ולטפל בתינוקת שלי כשהתקשרו להודיע לי שעמירה יצאה מחדר ניתוח. בקושי הצלחתי לנתק את עצמי מהתחת של התינוקת והלכתי לספר לאמא שלה כמה מתוקה התינוקת שלנו וכמה היא דומה לה. עמירה שזה עתה התעוררה מההרדמה המלאה [2] חייכה אלי ואמרה: "כן, היא ברווז".

מי מהקוראים האמיצים שמכיר את עמירה יכול להעלות בדמיונו את ההבעה והאינטונציה שהתלוו למשפט הזה. למי שלא אומר רק זאת: אלה הן אותה ההבעה ואותה האינטונציה עצמה שהיו מתלוות למשפט הזה לו היתה עמירה במלוא חושיה. מיותר לציין ששוב התחלתי לבכות, הפעם בלב - מטעמים מובנים. אני לא יודעת אם הסיפור הזה מצליח לעשות את מה שאני מבקשת ממנו – לתת לקורא את ההרגשה של הלב שמתפוצץ מגודל הרגשות. לאשה שלי, לתינוקת הקטנטנה שמעבר לפרוזדור ולתינוקת שהשארתי אצל ההורים שלי שגידלה בסתר, באותם רגעים ממש, שן ראשונה. אחרי אלפיים שנות גלות סופסוף הייתי במקום שרציתי להיות בו, יש לי משפחה וכל חלקי הפאזל יושבים במקומם. כולם מאושרים, ההורים שלה וההורים שלי, סבתא שלי והסבים והסבתות שלה, דודות, דודים, חברות וחברים. אפילו האחות בתינוקיה הרגיעה את הקולגה המודאגת שלא הכירה אותי במילים: "זה בסדר, לתינוקת הזו יש שתי אמהות."

ועוד באותו שבוע שלחתי את מספר תעודת הזהות שלה לעורכת דין שלנו כדי שתמלא את הרובריקות החסרות בתצהירים שהכינונו מראש ותגיש אותם לבית המשפט לענייני משפחה כדי שנוכל לאמץ, כל אחת את בתה הלא-ביולוגית. התקדים הושג עוד כשאני הייתי בהריון בבג"צ ירוס-חקק, וצווי האימוץ ניתנו להן כמה חודשים מאוחר יותר. המשמעות היא שיש אפשרות לבני-זוג לסביות והומואים לאמץ את ילדיו הביולוגיים של בת/בן הזוג כשבית המשפט משתכנע שמציאות חייו של הילד היא של שתי אמהות או שני אבות וטובת הילד היא שהמדינה תכיר במצב הזה. כשבקשה כזאת מופנית לבית המשפט הוא שולח את העובדות הסוציאליות הנאמנות, פקידות הסעד לחוק הנוער (להלן פקה"ס) לפגוש את הנידונים ולהגיש את חוות דעתן. לפוקהונטס שלנו קוראים צילה, צילה זו זכתה בלא מעט תיקי לסביות וילדיהם, תיקים שאמורים להוות לדידה אתנחתא מהטירוף הרגיל של משפחות הרוסות, הורים לא מתפקדים וילדים בסיכון.

ובכן, מדינת ישראל והשירות למען הילד שנותן לפקידות הסעד את העונג שבטיפול בכל ההון האנושי הקסום הזה, לא אוהבים לתת להן יותר מדי שיקול דעת ולכן מציידים אותן בקריטריונים. וקריטריונים נקבעו גם בעייני לסביות. בתחילה היה הקריטריון גיל הילד, לאחר משא ומתן בין הפרקליטים והשירות למען הילד הבינו שם שזה קריטריון טיפש. אבל בלי קריטריון הם לא ישלחו את הפקה"סיות אל התופת הלסבית, וקריטריון חדש נקבע והוא – אורכה של הזוגיות, קריטריון טיפש לא פחות אבל בדרך-כלל פחות מציק מפני שרוב הזוגות חיים ביחד כבר הרבה שנים. אלא שאנחנו, ביום שהתייצבנו אצל צילה פוקהונטס היינו ביחד קצת יותר משנתיים (ולמרבה הפליאה אנחנו גם הצעירות ביותר בגילנו המוחלט שהגישו בקשתן עד אז) כשרוב הזמן הזה אנחנו בשלבים שונים של הריון. צילה אפילו לא נדרשה להפעיל שיקול דעת. מצד שני היא גם לא טרחה להגיד לנו את זה מראש. אחרי שסיפרנו לה קצת על עצמנו ועל איך נפגשנו והתאהבנו והבנו שזה זה, ואחרי שספגנו את קיטונות ההסתייגות שלה מהפרש הגילאים בין הבנות היא הסבירה לנו שאנחנו באמת נחמדות ושרואים שעמירה אוהבת את נוכלת אהבת נפש ושהנוכלת קצת יותר מאופקת (מאופקת!1) אבל אנחנו פשוט לא עומדות בקריטריונים ושזה לא כל-כך תלוי בה (שזה כמובן שטויות).

מאז אני חולמת על מרק שעועית סמיך אותו אוכל בערב לפני פגישתנו הבאה במשרדה של צילה שחלונותיו ממוסמרים מטעמי בטחון. אז, אני אומרת לעצמי, נראה כבר מי מאופק. בפעם הבאה, אני חולמת בהקיץ, נביא איתנו את הפילפיל שתארגן לה מחדש את המשרד בעוד אני מביטה בה בהערצה ובאיפוק. בפעם הבאה נגיד לה (באיפוק) בדיוק מה אנחנו חושבים עליה ועל הקריטריונים שלה. בפעם הבאה.

בזמן שעבר מאז הפעם ההיא צילה לא שינתה את דעתה, להיפך, בתסקיר שהיא הגישה לבית המשפט בעקבות הפגישה הזו היא כתבה דברים שונים מאלו שהיא אמרה בעל-פה לנו ולעורכת הדין שלנו. בעקבות התסקיר הארור הזה החליטה היועצת המשפטית של משרד הרווחה למחוק את התיק, שזה אומר שכרגע הבאסטה נסגרת אבל בכל זמן בעתיד נוכל לשוב ולבקש את האימוץ. אני התרתחתי (האמת היא שאני מבעבעת כבר מאז הפגישה שלנו עם הפוקהונטס) מהחלטת המחיקה הזו, ההרגשה שלי היא שהמדינה אומרת לי – חבל שביקשת, בואי נעשה את עצמנו כאילו לא שמענו את זה. בשלושה חודשים האחרונים השתעשענו באפשרות לקיים דיון בבית המשפט כדי לנסות לשכנע את השופט להשאיר את התיק פתוח והשבוע, ביום הולדתה של הפילפילה החלטנו לוותר. אני בלב מאוד כבר ועמירה, שמלכתחילה לקחה את כל הסיפור הרבה פחות קשה, בהקלה מסויימת.

בין לבין כתבתי שירים לצילה [3] ואני מזמזמת אותם בהנאה מסויימת במשך היום. אני אומרת לעצמי שהכי הרבה נזק היא עושה לנו כשאני נותנת לה לשבת לי ככה על הנשמה. ויתרנו על הדיון בבית משפט, בין השאר בכדי שנוכל לשכוח ממנה לכמה חודשים, אבל אני לא מצליחה. אני אומרת לעצמי שיש לי שתי ילדות מקסימות ובריאות, אישה אהובה ואוהבת, שתי המשפחות שלנו שמקבלות ואוהבות אותנו ואת הילדות ללא סייג ופ. סעד אחת לחוק הנוער שלא אוהבת אותי ומוציאה לי את הנשמה. וזה בסדר, אם היו מציעים לי את העסקה הזו לפני שנתיים הייתי חותמת עליה בשתי ידיים, כל אחד היה חותם עליה. וזה לא עוזר. כל דקה שעוברת אני כועסת יותר, אני מניחה שעד שנפגוש אותה בפעם הבאה אני כבר לא אצטרך את המרק שעועית, אני אתפוצץ שם בלי סיוע משפטי ובלי טובות.

בנסיון אחרון להשתחרר מהדיבוק אני כותבת את הפוסט הזה, תפקידכם, כפי שאומרת הכותרת להריע: "אוהבים אותך נוכלת" ולהכפיש את צילה כמיטב יכולתכם, לא צריך להכיר אותה או להבין את הצד שלה, פשוט תחשבו על האדם שעשה לכם הכי רע בזמן האחרון (לא כולל טרטמן, רמון, קצב [5], אולמרט, פרץ, איציק, פרס) ותזרמו עם זה. בין הפותרים נכונה יוגרל סופ"ש בגדרה (שני מזרונים בחדר של הפיל וסעודות עתירות שום).

[1] זכרונות בני חצי שנה, היתה זו אותה אחות עצמה שקבלה את הפילפיל שזה עתה נולדה מידיה של עמירה המייבבת.

[2] מצב הכרה מסוכסך שבו ימינך ושמאלו של אביגדור ליברמן נדמים לך כאחד.

[3] צילה, קדחת, כנסי לי לתחת. וגם הלחנתי אותו. עמירה בקשה שאני לא אדבר ככה ליד הילדות אז תרגמתי ללעז [4]

[4] צילה הב פיבר, גו טו מיי ליבר. הלחן כמו מקודם

[5] אלא אם כן את א'