שפעת העופות בראי הדורות

ביום שישי אחה"צ הגיעו ההורים של עמירה עם משלוח מנות לגוף ולנפש. אוכל לשבת לאמהות הלאות, מחד, וערמות תשומת לב לתינוקת הבריאה שלא הצליחה להבין איך זה ששתי האמהות שלה מסתובבות בסלון ובכל זאת היא לא מצליחה לקבל את תשומת הלב הראויה לה, מאידך. מציאותו המפתיעה של הקהל האוהד סמנה גם לשמואל הקטנה שהיא יכולה באופן זמני להפסיק לצרוח. כך נחתנו עלינו שעתיים-שלוש של רגיעות יחסית שהסתיימו בגילוי שגם לפיל יש חום.

הפילפלת הקטנה היא לא היפוכונדרית אבל היא נורא אוהבת תרופות, לרוע מזלה היא בריאה להכעיס בעוד אחותה חולה כל הזמן וזוכה לשתות את האקמולי השנוא עליה בכמויות של מיץ פטל. הפילפיל מביטה בה בעיניים כלות ולכן גם אם החום שלה מגרד את ה-38 מלמטה אנחנו מפרגנות לה חצי מנה. פחות מ-12 ואחרי שתי חצאי מנות והפילפילה שוב בריאה כמו חדק, באורח נס (בהתחשב בקצב שבוא היא שודדת את המוצצים של אחותה) היא לא נדבקה בוירוס הארור הזה והחום היה, כנראה, רק תופעות לוואי של החיסון שהיא קבלה ביום ב'. גם אני נשארתי בריאה וחסונה למרות שאני ועמירה כבר מתנשקות [1].

והיום הלכנו כולנו לגן, הילדים שחקו בחצר. ברגע שהנחתי את הפילפיל על החול היא הצטרפה אל הילדים בלי לחשוב פעמיים. היא שחקה שם שעה והיה נראה שאנחנו יכולות ללכת משם ולא נחסר לה. הברווזון שעדיין חולה נכלא במנשא וממרומי מושבו נפנף בכנפיו בהתרגשות. הילדות הרגישו שם בנוח, אנחנו הרגשנו בנוח והחלטנו לסמוך על האינטואיציה. למרבה הפלא אנחנו אפילו לא הלסביות הראשונות שלהם, רשמנו אותן לגן לספטמבר.

גנשלנו מנחמדו

[1] תבקשו מסנג'ר שתספר את הסיפור, אני עיפה