שפעת העופות בראי הדורות

חשבתם שאין טעם להתווכח על טעם וריח בגלל שזה עניין של טעם? תחשבו שוב. ולא, אני לא מתווכחת על אמיתוּת האמיתה. לא. האמת היא שבאמת אין טעם להתווכח על טעם וריח. בשלב זה של חיי אני לא מתווכחת על ריח בעיקר כי האף שלי סתום. זה מאוד מקל עליך כשאת מחליפה טיטולים של תינוקות אוכלות מוצק. בעיקר אם המוצק עשה פעם קוקוריקו. אבל גם כשהסינוסים שלי פתוחים כמו פיצוציות בתל-אביב אני יכולה לעמוד שעות מול המדף של הדיאורדורנטים בסופרפארם ובסוף לחזור הביתה עם דאודורנט של גברים כי זה הריח היחיד שהיה נסבל בנחירי. אבל אולי אני בוץ' לטנטית. עמירה מאידך כבר לא מבדילה בין ריח של קקי של תינוקות זוללי תרנגולות לריח שלי קקי של חתולים. אתמול היא עמדה במטבח שעות וקיטרה שהבית מצחין מקקי, אבל בבית לא היה ולו חיתול צואֶה אחד שכן בצוק העיתים אנחנו מקפידות על הורקת הפחים בתכיפות מואצת. רק היום קלטתי שהריח שהיא התלוננה עליו מגיע מבחוץ מהחול של החתול שהתעצלתי לנקות אתמול.

אז זה בעניין הריח, אבל אנחנו כאן היום יותר בגלל הטעם. אני לא יודעת מה אתכם אבל אני לתומי חשבתי שטעם זה עניין של טעם, כלומר משהו נרכש. שמה שאמא שלך בשלה לך את אוכלת בהכנעה ואחר כך מתגעגעת לזה כי זה מה שהתרגלת, או משהו כזה. האמת היא שלא הקדשתי את כל חיי למחקר בנושא הטעם ובעצם לא הקדשתי לזה מי-יודע-מה מחשבה, אם בכלל, עד שהילדות שלי התחילו לאכול מוצק. באפן מתקבל על הדעת אנחנו מציעות להן את אותם המאכלים (למעט מספר דברים שהקטנה עדיין לא יכולה לאכול בהמלצת משרד הבריאות כגון: ביצים, דגים, שומשום). תינוקת אחת, שהביולוגית שלה אוכלת הכל, אוכלת הכל. לא שאין לה העדפות – נגיד, אם יש שניצל היא תתעלם מהתפוח-אדמה, אבל אם אין היא תוכל קרטושקע ודבר לא יגרע ממצב רוחה המצויין. כהורתה ממש. ואילו אחותה הגדולה, לוֹ יוגש לה אוכל שלא נראה לה היא פשוט תתעלם ממנו (או במקרה הפחות נוח לאמא שלה - תשליך אותו עם כיוון הגרביטציה) ואם לא ימצא משהו שיניח את דעתה היא לא תאכל ודבר לא יגרע ממצב רוחה מצויין. כהורתה ממש (למעט העניין הזה עם המצב רוח המצויין). אגב, (כהורתה ממש) היא גם לא רעבה בבוקר. היא לא מי-יודע-מה רעבה אף פעם אבל היא מאוד אוהבת ארטישוק (!), סלמון (!), ביצים (בכל מצב צבירה), שוקולד מריר (חצי !) [1], יין לבן יבש (גם אדום יבש הולך) ומלפפון. אחותה, כאמור אוכלת הכל (חוץ מקישואים).

האמת היא שאני טיפה לחוצה, הייתי ילדה מאוד מעצבנת בכל מה שנוגע לאוכל, מאוד בררנית. ההורים שלי לא נוטרים לי על כך באופן רשמי, אולי הם מדחיקים, אבל יש סיכוי שהקוסמוס הולך להשיב לי כגמולי ואני לא אוכל אפילו להתלונן. הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא קסמו של האופי האנושי במסגרתו אנחנו רוצים תמיד את מה שאי-אפשר/מה-שאין/מה-שיש-לאחותי. זה עשוי להחזיק זמן מה, לפחות עד שנגיע לשלב שבו אנחנו רוצים כל דבר ובלבד שזה לא מה שיש לאחותינו.

[1] או שמא - 2/! ?