שפעת העופות בראי הדורות

לאלוקי מערכת העיכול הפתרונים, אני אינני יודעת מדוע אבל זה המצב -  לעיתים יש לתינוקות פלוציקים מסריחים ממש כמו הדבר האמיתי, את מרחרת אותם בעניין ופוסקת שיש להחליץ טיטול ואז מגלה את פלאי הנבצרות הנשיאים והרוח. פעמים אחרות חוש התרעת הריח קורסת וכשאת מחליפה להם טיטול בנוהל (לפני שהולכים לישון/כשקמים/לפני שיוצאים לטיול) את מגלה שם מבחן רורשך - בגוון שאתם יכולים להעלות על דעתכם בטיטול והנגטיב שלו באולטרא-אדום שאתם מתקשים לדמיין על הישבנוכעס של הברווזוכעס או הפילפילוכעס. ולפני שאתם משגרים אלי את קדמן והעובדת הסוציאלית תזכרו שגם האף שלי סתום. נכון, כשהתינוק מציע את מרכולתו הוא מפגין פרצוף מאוד ייחודי ולעיתים גם מנעד קולות שאינו משתמע לשני פנים, אבל לא תמיד הוא טורח לעשות את זה מול עיניה של הורתו הלאה.

ולכן, כיוון שמספר אחד כבר יודעת איפה האף שלה ואיפה האף של אמא וגם להגיש את החדק לנשיקה אסקימוסית (אני לימדתי אותה איפה אף אבל אסקימוסית זה כנראה מהגילגול הקודם), היא יודעת להסביר מצויין למספר שתיים מה לא (שנאמר 'נוּ') עושים מלווה בניענוע ראש ואצבע תואמים, לנופף לשלום ולאמר ביי ביי (שנאמר בה-בה) עוד לפני שאמא התחילה לומר שלום (אגב גם מספר שתיים יודעת בשלב הזה מה הולך לקרות אבל היא מסתפקת בלפרוץ בבכי), לנשוף אוויר מהאף כשמקנחים לה, להביא את המוצץ שלה שנמצא על הרצפה (נו, תעזבו את קדמן כבר) ליד הכסא של האוכל, לזעוק דה-די-דה כשהיא רוצה לנדנדה ולעמוד ליד הדלת של המרפסת על העגלה של הבובה כשהיא רוצה לצאת החוצה וכן להסתובב בבית להצביע אנֵה ואנָה ולזעוק את זה (שנאמר: אה-דה/אה-די) כשהיא מחפשת את משמעות הקיום החלטתי שהיא כבר בשלה ליידע אותי על מפעלותיה היצרניים. [1]. אז כשתפסתי אותה הבוקר על חם שאלתי אותה: "מה יש לך בטיטול?" היא חייכה כממתיקת סוד. "אולי", הקשיתי, "יש לך קקי?", "קיקה", הכריזה מספר אחד. "קקה?", היא תהתה, "קקי?", ניסתה עוד, "קיקה, קיקה", החליטה לבסוף והכריזה בקול גדול "קיקה".

יאללה קיקה, בואי נשטוף את הישבנוכעס.

איי ג'אסט קול טו סיי, גירסת הברווזוכעס  (בקרוב גירסתה ל'צעקה' של מונק)

נכון שהן דומות? :-)

[1] יפה מצדי ששמתי נקודה, נכון? באופן עקרוני האפשר היה לשים פסיק ולהמשיך בטיעון כאילו כלום.