שפעת העופות בראי הדורות

ברבות הימים הפכה הברווזת, תינוקת חייכנית ונוחת מזג להפליא בשעות היום, לטרוריסט מאוד מסוכן (בעיקר לשעות השינה של אימותיו) בלילה. היא הולכת לישון בלי הרבה בעיות בסביבות שבע-שמונה בערב, תלוי במידת התבונה בה ניהלנו את משטר השינה במשך היום, ואז היא מתחילה להתעורר כל שעה וחצי, או משהו כזה. בחלק מההתעוררויות אפשר להחזיר לה את המוצץ והיא חוזרת לישון, פעמים אחרות מציעים לה בקבוק – היא מנשנשת מעט וחוזרת לישון בתוך כמה דקות ופעמים היא לא מצליחה להרדם במשך שעה וחצי, או משהו כזה.

בדרך כלל עמירה קמה אליה, גם כי היא מתעוררת כמעט תמיד לפני וגם בגלל שזו החלטה אסטרטגית שלה כי היא סבורה שמי שנשארת בבית עם שתי תינוקות עובדת יותר קשה. אני לא מזכירה לה שבסביבות עשר בבוקר הילדות הולכות לישון ופעמים רבות הן נרדמות לשלוש שעות [1] (זה משטר השינה שלהן במשך היום) ואז, אם מצבי קטטוני, אני יכולה להשעות את המטלות הדומסטיות (סידור, טיטוא, ניקוי הכסאות, כלים, כביסה, א. צהריים ועוד רבות אחרות כיד הדמיון הטובה על עקרת הבית) ולהתעלף עד שהן יעירו אותי, אבל כשרחמי נכמרים עליה אני קמה בחמש להחליף אותה כדי שתוכל לישון עוד שעה לפני שהיא הולכת לעבודה. בשעות היאוש הארוכות כשהיא לא נרדמת ורק מבכה את מר גורלה עמירה מלעיטה אותה בתרופות ההרגעה של השיניים וזה עובד. אבל בשם השם, לתינוקת כבר יש את כל שמונה השיניים החותכות, היא בת תשעה חודשים, איזה עוד שיניים היא יכולה להוציא עכשיו?

נכון, בגיל הזה גם הפילפיל היתה מתעוררת כמה פעמים בלילה אבל היא היתה גומעת בקבוק גדוש בסימילאק ודייסה כשזה היה קורה. יתכן שיש משהו אחר שמפריע לה, אבל אין לנו מושג מהו. יתכן שזה טרוריזם לשמו, אבל אין לנו מושג בתמורה למה מגיעות פעולות התגמול הליליות. קצת קשה גם להתמודד איתן כי כשמתחילות הצווחות אנחנו מעדיפות להוציא אותה מהמיטה ולא להתחיל לחנך אותה כי לא בא לנו שתעיר את אחותה הישנה בשלווה, אם כי, חייבים לציין שהיא אף פעם לא מתעוררת ממנה. כך או כך, אין לנו ממש מה לעשות חוץ מלהתעורר יותר מדי פעמים בלילה ולקוות שזה יסתדר לה מעצמו כמו שקרה עם מספר אחת.

באשר לשיטת ה-"חמש דקות" [1] המשוקצת, ובכן, אתם מוזמנים להמות באזני על עקרון הרצף והשינה משותפת – אני בחיים לא הצלחתי לישון ממש כשהתינוקת במיטה. זו מעדיפה להניח את רגליה על הטחול שלי או באישוני ובאופן כללי לישון לרוחב ואני מוצאת את עצמי ישנה בין הקיר למזרון (הבסיס של המיטה רחב בעשר סנטים בערך מהמזרון והמיטה צמודה לקיר) וגם אם התינוקת היתה ישנה באופן מנומס בחלק המוקצה לה עדיין הייתי נדרשת לישון על הגב ואני לא ישנה על הגב. חוצמזה, אני יכולה גם בלי להתנצל ולהכריז שזה פשוט לא מתאים לי ושהעובדה שהיא ישנה בלילה במיטה שלה מאפשרת לי לצ'פר אותה בבוקר בלישון איתי עוד חצי שעה עד שקמים.

בעבר השתמשתי בשיטת החמש-דקות-המרוככת, שזה אותו דבר כמו החמש דקות רק בלי לצאת מהחדר, הייתי יושבת בחדר שלה וקמה אליה כל חמש דקות. זה היה בימים שהיא היתה טרוריסט הלילה חסן נסארלילה וסרבה ללכת לישון לפני החדשות של חצות והבנתי שפשוט חייבים להכריז באיזשהו שלב שלילה ולבצע פעולות סמליות, כגון ללכת למיטה. בגירסתה המרוככת השיטה הרבה פחות יעילה - בהרבה יותר זמן משיגים פחות. הצרחות נמשכו יותר זמן ובמשך יותר ימים אבל לבסוף קבלנו תינוקת שנרדמת בסביבות תשע-עשר (אז, היום שמונה גג) ומאז אפשרתי לה, כאמור, להרדם על הידיים של אמא בחיבוק.

[1] וידוי: במשך חודשיים הרדמתי אותן בשעות האלו, כמו בערב כששתינו בבית, על הידיים. בדרך כלל מספר שתיים התעייפה ראשונה ומספר אחת היתה מאפשרת לי להרדים אותה וכשהיא נרדמה הנחתה אותי מספר אחת לחדר הנכון ולמיטה הנכונה ואחרי שהשכבתי את מספר שתיים הרדמתי גם אותה. כל התהליך לא לקח בדרך כלל יותר מעשרים דקות, עד לפני שבוע. מספר שתיים השכימה לפנות בוקר מעוד לילה באפגניסטן ובסופו של דבר כשהגיע הזמן לישון שתיהן עברו את השעה והיו הרוסות ולא הצלחתי להרדים אף אחד כי השניה צווחה. במקום להצטרף אליהן בצווחות החלטתי שממילא יש רעש אז שיעשו אותו כל אחת במיטתה, איווררתי את שיטת ה-"חמש דקות" הנלוזה (שמים את התינוק למיטה אומרים לו לילה טוב ויוצאים חוזרים כל חמש דקות לראות מה מצבו גם אם עור התוף מרמז לך בדיוק מה מצבו, כך עד שהתינוק נרדם [2]) והתיישבתי לבדוק מה קורה.

באותו יום הן המשיכו לצווח לסרוגין עוד 40 דקות, למחרת זה ארך קצת פחות מחצי שעה וביום השלישי אחרי עשר שניות של קיטורים הן נרדמו. אחרי יומיים שהן זה עבד מעולה בצהריים החלטתי שגם בערב אני שמה את הפיל להירדם במיטתה שכן משקלה כבר למעלה מעשר קילו ואת הזמן עד שהיא נרדמה לי על הידיים היא נצלה בכדי להכניס לי רגליים לכליות ולאזניים, לחנוק אותי, לחפור לי בקלביקולה, לנסות לקטוף לי נקודות חן מהיד והבטן וכהנה בילויים מהנים. על כן אלתרתי טקס שינה מקורי (שיר שאמא מסוגלת לשיר בלי לגרום למשורר להתעלף בקברו ולשכנים להזעיק מכבי-אש, נשיקה לאמא, נשיקה לאמא ונשיקה לשמואל), הבטחתי לה שאני אשאר איתה בחדר עד שהיא תרדם ושמתי אותה למיטה עם הבקבוק של הלילה. נשארתי איתה בחדר עד שהיא נרדמה גם בכל הלילות שעברו מאז וזה כנראה מה שאני אעשה גם בלילות הקרובים למרות שברור לי שזה מפריע לה להרדם.

[2] הרעיון הוא משהו כמו לתת לה לגלות שהוא יכול להרדם לבד אבל לא להעלם לו ליותר מדי זמן שלא יחוש נטוש. בגלל זה צריך להשאיר אותה במיטה עם מה שמרגיע ומרדים אותה – נגיד, מוצץ ובקבוק, לא להתערב לה ורק להיכנס פעם בחמש דקות להראות שאת פה ולהגיד שאת אוהבת אותה ותבואי שוב בעוד חמש דקות (שהן פרק זמן שהתינוק מסוגל לפרש כ'עוד מעט' – כלומר, אמא הלכה לפני רגע תיכף היא תבוא)

[3] מפה לשם אוסמה הקטנה אומרת ביי-ביי (בה-בה) ומנופפת בידיה לשלום ואתמול היא למדה למחוא כפיים. הידד.

והפעם בפינתנו "מחוות נכלוליות ליצירות מופת" - פילפיל וברווז עושות מיכאלאנג'לו: