שפעת העופות בראי הדורות

פעם, כשרק הכרתי את עמירה היה לי אוטו ירוק מנטאלי,לעמירה היה אוטו אדום מאט אבל בכל זאת מנטאלי. אהבתי הרבה את האוטו הירוק ובשביל זה הסעתי אותו בכל רחבי הארץ ככה וככה. ראינו הרבה מוסך גם מטעמי קילומטרז' וגם כי נהגתי, ככה, כל פעם שמרקורי היה בנסיגה או משהו, להכניס אותו בקירות/תמרורים/אוטואים אחרים. עם מוסכים הסתדרתי בעיקר כי דבקתי במוסך של דייהטסו גם אחרי שפגה תקופת האחריות למרות שהם גבו תעריפים שלא מאוד מתחשבים בכיס הסטודנטיאלי. להעביר אותו טסט היה כבר סיפור אחר - אפשר להגדיר אותו במילה אחת, סיוט. לא אלאה, גם כששילמתי למוסכניק עתיר טסטוסטרון וקשרים לא נחסך ממני מקצה השיפורים. כששטחתי את טרוניותי לאחד מהיחידים תגובתו היתה, שדרות. האחד מהיחידים אחז אז בהגה של פיאסטה מהזן העתיק והחלוד ובאמת, אחרי שגומרים לתהות איך בחור שני מטר גובה מוצא לעצמו מקום באוטו כזה בין ההגה למשענת אפשר לתהות איך מעיבירים אותו טסט. התשובה מתברר, שדרות.

יש שם מכון רישוי שאנשיו חייכניים וידידותיים, התור בו נע בין לא קיים למכונית אחת, ובוחניו מכשילים אותך רק על ענייני בטיחות. או במילים אחרות, אנטיתזה לכל הקונספט של מכוני רישוי. שנה אחר כך העברתי אצלם את האוטו שלי טסט בלי בעיה מיוחדת, כמה חודשים אחר כך התנדבתי לטפל באוטו של המנחה שלי ששהה בברלין בשנת שבתון והגולף שלו איבדה את המצבר, המגבים והתאריך של הטסט. מצבר זה סיפור קטן, את עינייני המשרד במשרד התחבורה גמרתי בשני ביקורים מייגעים ואת הטסט עברתי במכה. כשהווישרים עדיין לא עובדים.

לטסט עם האוטו האדום של עמירה הגעתי כבר עם בטן של חודש שביעי-שמיני, הבחורים של שדרות היו אפילו יותר נחמדים מבדרך כלל. הגענו כמעט לקו הסיום של הטסט, אני והרנו, אבל אז האיש הנחמד אמר לי ללחוץ ברקס. לחצתי. תלחצי שוב. לחצתי. תנשמי עמוק ותלחצי חזק. חוצמזה שכמעט ירדו לי המים, שומדבר כנראה לא קרה. חזרתי למוסך (כבר לא ההוא שמפקיע, אחר שמפקיע קצת פחות) קצת עצבנית בגלל שכבר הייתי שם שבוע לפני לטיפול והכנה לטסט והם שלחו אותי משם עם ברקס אחורי שלא עוצר.

מאז המנחה שלי חזר לארץ ואני אפילו סיימתי את התואר, את הירוק מכרנו בירידה בדרך לבנק ולאדום עמירה הצליחה לעשות טוטאל כשהיא בחודש החמישי. אוטו אחד יש לנו בליסינג וירשנו גם סטיישן שמעמדו הסטטוטורי היה מצדי-תזרוק-אותו-לים ושראה כבר אינספור עמודים וקירות שנקרו על דרכו וגם, מאוד מקרוב את הפרונט של איזה פיז'ו, הפעם בעזרתי האדיבה. את חלקי החילוף שנדרשו לתיקונו ליקטתי בעצמי ממפרקי מכוניות ברחבי גוש דן, החלטנו שאוטו במעמדו הסטטוטורי ובמצבו הפחחחחחי יכול לנסוע עם מכסה מנוע וטמבון קצת יותר כחולים משאר האוטו והוריתי לפחחחח להמנע מלצבוע אותו. לזוועתו.

אנחנו מתקרבים לפואנטה רק כדי לגלות שאין.

ביום חמישי הרמתי טלפון נונשלנטי למכון הרישוי ושאלתי אותם באיזה שעות הם עובדים ביום שישי. רציתי בעיקר לדעת שהם עובדים בין צרור לרימון. עמירה לקחה את עצמה ואת הילדות לבקר את סבאסבתא רבא ואני נסעתי לחזית (לא לפני שלקח לי שעה לשלם בדואר את האגרה ועוד עשר דקות לחזור הביתה כי שכחתי את הביטוח). בחזית חיכו לי אנשי המקום חייכנים וטובי מזג כרגיל. ברכתי אותם בחג-שמח (ממש לא כהרגלי, אני לא מהמגניבים האלה. יצא לי באופן חד-פעמי) והסתבר שבאמת האיש תושב כפר עזה שחגגה ביום שישי חמישים להיווסדה (די מעניין שבדיוק בששת-הימים הם חגגו עשור לקיומם). לא היה שום תור כשהגעתי (כפי שלא היה שם תור באף אחד מהפעמים האחרות שהגעתי לשם), הכל הלך נורא מהר ולא היה אפילו צבע אדום אחד. בכל זאת הרגשתי מאוד אמיצה ומאוד תומכת בעורף המופגז. שהוא חזית. עורף? חזית?

מי שקרא עד הסוף (וגם מי שלא) עומד יבוא על שכרו. בדרך חזרה עצרתי בכפריה בניר בנים שם ממוקמת חנות הפרחים הכי שווה במזרח-התיכון. החנות אמנם מאוד קטנה אבל אנשיה נעימים ומסבירי פנים (כמו רוב רובם של תושבי מרחב לכיש, למעט המאבטחים בחוות השיקמים) ופרחיהם יפים-יפים. הם מכינים זרים בטוב טעם וריח ובמחירים שאין דרך אחרת להגדיר אותם אלא זולים (הלכנו פעם בפקודת אמא של עמירה לרכוש גלדיאולות בחנות מאוד-מאוד רישפון. הפרחים בניר-בנים יפים פי 2 ועולים חצי אם לא פחות. בהן צדק). קניתי לשתי הברווזות שלי פרחים שכן הברווזת היא בעלת נפש אמנותית ופיוטית וציורים ופרחים גורמים לה לפרצי התרגשות עצומים. קניתי גם דובדבנים - הפילפיל מאוד התרשמה מהצבעים אבל לא מהטעם, הברווזת התרשמה מהכל וגם אתם יכולים להתרשם מהתוצאה.

ואם אנחנו בענייני תזונה קבלו גם את תמונתה של מספר אחת והפולקע האורגנית: