שפעת העופות בראי הדורות

השבוע אני בהיפרפוסטים, לא חלילה בגלל שפתאום יש לי מה לומר. תמיד יש לי מה לומר. זה העניין שלאחרונה אני מצליחה לומר את זה בקצרה, פחות או יותר ולא בארכנות וטרחנות כמו שאני רגילה וחובבת. אבל ממילא מחר אנחנו כבר נוסעות לשבת וכשאנחנו לא בבית אני בדרך כלל לא מספיקה אפילו להגיב, אז קבלו עוד פוסט שהוא בעצם גם תירוץ לתלות תמונות שממשממש חייבים.

למשל זאת של האחיות בלוז:

פיצי מסרבת להבין את הקונספט של 'לא'. זה לא רק שאומרים לה 'לא' והיא בשלה. גם אם אומרים לה 'לא!!!1' היא עדיין בשלה ואם מצרפים לזה פרצוף כועס היא פשוט צוחקת. אמרנו, בסדר, הילדה קצת איטית, קורה. מה גם שהלוחשת טוענת שהם לא סימולטניים, כשהם עושים התקדמות אתלטית הם משהים את התקדמותם האינטלקטואלית ופיצי (בניגוד לטבעה, אנחנו חושדות) היא כרגע יותר בדרך לגימנזיום מאשר בדרך לגימנסיה. היא לא עושה את זה בכוונה, אבל דברים שיש לה יותר עניין בהם היא מבינה הרבה יותר טוב. הבוקר, בשעה שהיא התרחקה ממני בזחילה הפניתי שאלה לחלל האוויר: "מי רוצה לאכול אבוקדו?". הברווזת עצרה במקום, התיישבה והתחייכה.

סליחה?, זעקתי, סליחה? וזרקתי עליה חיתול טטרה נקי. מה מכל מה שאמרתי הבנת? אבוקדו? לאכול? שניהם? או את השילוב? וזרקתי עליה חולצה מלוכלכת שלה מאתמול וחולצה לא נקיה של אחותה. מצד שני היא מתחילה לדחוף רהיטים ולהתקדם איתם (היא מדלגת על השלב של ללכת מסביב ללול או השולחן, כנראה כי זה לא מקדם אותה במיוחד לעבר היעדים) אז אין לה פנאי לעיסוקים יותר קוגניטיביים (יש מצב שבעצם מה שהיא עושה זה עיסוק קוגניטיבי בשביל פיצים).

אתמול כשהחלפתי לפיצי טיטול צואֶה פתחתי לה את הבגד גוף ומתוכו נפל זבוב מת. תשמעו, לפעמים הריח גורם גם לי לרצות למות, אבל מי בדיוק הכריח אותו להכנס לשם? אם הוא לא נכנס בהתנדבות האפשרות האחרת היא שפיצי מצאה אותו אולרדי-דד באחת מפינות הבית, ניסתה לאכול אותו והוא נשמט לה ונפל לתוך הבגד גוף. בררר. עוד מאתמול: הייתי עם שתי הילדות במרפסת רצנו, התנדנדנו ורדפנו אחרי החתול השמן והמטומטם. זה לא כזה סיפור לרדוף אחריו כי לא ממש מנסה לברוח ולכן מספר שתיים הצליחה לשים עליו ידיים ולהפגין חיבה כמו שנהוג בבית הנוכלת בחיבוצ'ים ונישוקים. החתול, שהוא גם מטומטם וגם על פי טבעו החתולי לא דובר נוכלית התעצבן לבסוף ושרט את התינוקת בראשה בשתי כפותיו. חטפתי ג'ננה, הרמתי את הילדה ומכיוון שפתאום הוא כן התחיל לזוז החמצתי את הבעיטה. לא נותר לי אלא להטיח בו את הפלאפון שאחזתי בידי. כמובן ששוב החטאתי והמכשיר הוטח ברצפה והתפרק לגורמים ראשוניים ומאז מסרב לעבוד, בצדק מבחינתו. את רוב המספרים יש לי אמנם על הכרטיס אבל מאז שעשיתי את הגיבוי עברו כמה חודשים ואינני יודעת כמה מספרים ששמרתי מאז אבדתי בתקרית הזו. יש אצל ההורים שלי מכשיר ברשת אחרת ותמורת 59 ₪ בלבד אני אוכל לשחרר אותו מאחיזתם וללמד אותו לקרוא את הכרטיס של המתחרים.

הפילפיל למד להגיד 'פרפר'. בשבת ההורים שלי יצאו ללוות את סבתא שלי שבאה לביקור, הילדה מצאה את נעלי הבית של אמא שלי, עמירה הסבירה לה שזה נעליים של סבתא. כשההורים שלי חזרו היא מהרה לחדר שלהם להביא לאמא שלי את נעלי הבית. לפעמים היא מצליחה ללבוש לבד את המכנסיים (כמו למשל את החצאית-תחתונים בתמונה שבה היא נראית כמו טרזן שהתחפש לג'יין. או משהו.) בשבוע האחרון כמעט נעלמה לה ה'בודה-חבודה' יכול להיות שהיא לא אוכלת מספיק או שהיא טיפה פחות תינוקת ממה שהיא היתה לפני שבוע או שהיא גבהה פתאום וקשה לדעת את זה כשלא לובשים מכנסיים ארוכים.

 טרזן-ג'יין, ג'יין-טרזן

לא יודעת אם ראיתם אתמול 'עובדה' הביאו שם סיפור שיכול לכסות לפחות לשבוע את המצפון של כולנו בקשר לרצח העם בדארפור, בכלל, ובקשר ליחס של מדינת ישראל לפליטים הסודאנים שמבקשים מקלט בישראל בפרט. הסיפור היה על הורים סודאנים עם ילדתם בת ה-4 שניסו לגנוב את הגבול בציר פילדלפי והמצרים אתרו אותם והתחילו לירות עליהם. תוך כדי ההמולה והבריחה הילדה, שאותה כנראה נשא אחד המבריחים ולא אחד ההורים, בהמולה ובחושך הילדה נשמטה ובעוד שההורים הצליחו לחצות את הגבול הילדה נשארה בצד השני ונתפסה על ידי החיילים המצריים. אחד מחיילי המילואים שהיה במקום הרים טלפון באישון לילה לאשתו ולאחותו שיעשו מה שהן יכולות כדי למצוא מישהו שיוכל למצוא את הילדה בצד המצרי ולהחזיר אותה להורים. טלפונים הורמו באישון לילה לכל מני כיוונים בינהם לעליזה אולמרט שניסתה בהתחלה להפעיל את השב"כ וכשהם נכשלו היא לא היססה, כתבה מכתב לסוזן מובארכּ ובתוך שלוש שעות הילדה אותרה באל-עריש. מי שנסעה לשם להביא אותה היא עובדת של רשת ישרוטל באילת שהפכה בחודשים האחרונים לפקידת הסעד של הפליטים הסודניים, היא מוצאת להם עבודה במלונות של הרשת ומגורים באילת ומשתדלת לדאוג לכל מחסורם. זה כבר לא קשור לסיבה שבגלל התחלתי לספר את הסיפור הזה אלא לעובדה שיש אנשים כאלו. ששומעים על מצוקה של זרים גמורים, מצוקה שהמדינה מתעלמת ממנה בחופשיות, ופשוט קמים ועושים מעשה. עד כדי כך שכשמילואימניקים על גבול מצריים תופסים פליטים כאלו במקום לתת אותם למשטרה הם מרימים אליה טלפון והיא באה לקחת אותם.

בכל מקרה, מהשניה שהילדה הופיע על מסך הטלויזיה לא הפסקתי לבכות, הילדה הזאת היא פשוט פילפיל בת-4 בצבע שוקולד. אין לי כוח לכתוב (בקושי היה לי כוח לחשוב) את המתבקש שהוא אמיתי וכואב כמו שרק קלישאה יכולה להיות. בדרך כלל קלישאות מאוד מפחידות אותי, הפעם המציאות מפחידה יותר.