שפעת העופות בראי הדורות

היה מאוד כיף ומעייף. בן של חברים טובים שלי חגג בר-מצוה ואנחנו, ובערך עוד חמישים אלף חברים של המשפחה, התקבצנו בחור המדברי האהוב שבו גרתי 16 שנים עד שבאה עמירה וסילקה אותי משם. עכשיו, לכל אחד מהחמישים אלף וגם לחמישים אלף שגרים שם יש בין 4-10 ילדים ואלו התרוצצו במליוניהם במהלך כל השבת ברחבי האכסניה ובבית הכנסת – כיף גדול, חי נפשי, גם אם כאב ראש לא פעוט.

היתה זו הזדמנות מצויינת לגלות שהחינוך שלנו מחפיר – בכל הארוחות פיצי עמדה על הכסא שלה, טחנה ללא הכרה (למעשה היא בלסה במשך 28 שעות ברציפות כולל שעות השינה שלה) וטינפה את עצמה וסביבתה ברמות שהיו גורמות גם לחזיר יבלות להגיד "איכס". ובאמת, אפילו פיצי הכריזה איכס מדי כמה דקות. אביו של חתן השמחה ניסה לפייס אותנו בטענה שבגיל שלהן כל הילדים שלו השאירו כזה סדום אחרי הארוחה. על עמירה הוא יכול לעבוד, אבל לא עלי – אני הייתי שם כשכל הילדים שלו היו בני שנתיים וגם הייתי אחראית על הטאטוא בתום ארוחות השבת – אף פעם לא הוצאתי מכל הבית שלהם ביחד מה שמוצאים מתחת לכסא של פיצי אחרי ארוחה. אני גם יודעת בוודאות שהילדים שלו לא נהגו לטבול את האוכל שלהם בכוס המשקה לפני שהביאו אותם אל פיהם.

שבת כזאת זו גם הזדמנות לראות איך הורים אחרים (לילדים שגילם כגילן) יושבים שווי נפש בלובי ומפטפטים שעה שילדיהם מתרוצצים ברחבה שבחוץ (כזו שיש בה מדרגות וכבש לעגלות והפרשי גבהים ובסופו של דבר היא גובלת במגרש החניה שגובל בכביש) בעוד אנחנו צמודות לטוסיקים שלנו (ודווקא הטוסיק שתחת השגחתי נופל) כשעמירה מגדילה לעשות וזוחלת על גחונה בעקבות פיצי. בפרס נוכלת לרגע הסוריאליסטי זוכה התמונה (שלא תזכו לראות כי היה שבת) שבה חונות חמש עגלות, בהן חגורים שישה פעוטות צהבהבים עד שקופים עליהם גוחנות חמש אמהות דאוגות ומצפות אותם היטב-היטב ומכל הצדדים בממרח אשכנזים (אחר כך הם יתגלגלו בחול ויצרו שניצל מושלם). אני הייתי היחידה שמרחה גם את עצמה רק ששכחתי שאני בחצאית ואת הרגליים לא מרחתי. לא נורא, כי שכחתי גם להוריד את השערות הלסביות שלי מהרגליים אז הקארה די הגן עליהן מאימת ה-UV.

פיצי, שנכללה בהחלט בקהל התינוקות שהאמהות שלהם ברוגז עם השמש ושבדמה זורם המיטב של המיטב של בעיות התורשה של עדות אשכנז, פגשה לראשונה בחייה דג מרוקאי (בין צרור לרימון קפצנו לבקר חברים וכנהוג במצבים כאלו לא נתנו לנו לצאת בלא שנביא דבר מה לפינו – "לפחות תטעמו מהדג") עם הפלפל והרוטב שלו ששוחים לצידו. ובכל זאת היא שלפה  ללא היסוסים חתיכת לחם פְרֶנָה (פיתה מרוקאית הנאפית על אבנים בטבון מאולתר) מסלסלת הלחם וטבלה אותו ברוטב ובפלפל. מסעודה משדרות שהיתה אחראית על פלאי הדג נמסה מאושר על הכסא.

עבר כבר כמעט שבוע מאז, אתכם הסליחה אבל השבוע לא היתה לי אנרגיה מי יודע מה, גם כי שתי הברווזות של חיי היו חולות וגם כי התחלתי, כאמור לעבוד. כדי שאני אוכל לצאת מהבית הילדות שוהות בגן עד השעה 16:00 (עד עכשיו לקחתי אותן באחת כל יום) וישנות שם צהריים. בפעם הראשונה הן ישנו שם ביום רביעי וביום חמישי בבוקר שוב הזכרנו להן שהן ישנו בגן והפיל ניסתה למחות: "אבל המיטה שלי פה". קצת ניקווץ' לנו הלב.