שפעת העופות בראי הדורות

סליחה

ביום שישי בבוקר הילדות עשו לעמירה סקנדל בחדר המדרגות וסרבו לצאת. בסופו של דבר הן יצאו, נאזקו בכסאותיהן, עמירה התיישבה במושב הנהגת ואז צייצה פיצי מהספסל האחורי: "מוסיקה". עמירה העצבנית הודיעה לה שהיא כועסת ואין מוסיקה. פיצי עשתה חישוב מהיר וצייצה שוב: "סליחה. עכשיו מוסיקה" (אינטונציה, ודברים שאי אפשר לקרוא בין השורות: עמירה לא דרשה ממנה להתנצל, רק סרבה להדליק את הרדיו. התינוקת התנצלה בכנות, הניחה שעכשיו יושבו ההדורים וחזרה על בקשתה המקורית). קיבלה. כאלו הן הברווזות, נוחות להתפייס. ואהובות.

בשבת, בגן השעשועים בשעה שהפילפיל התעניינה בעיקר בנדנדה, פיצי שמה עין על חבורת בנות רעשנית. הילדות, זאת עליכן לדעת ערביות כשרות, בנות שבט משת"פים שיושב מחדש בגדרה. ראשית חכמה, פיצי (עם סיוע ארטילרי של עמירה) כיבדה אותן באוכל שהבאנו מהבית – תפוח עץ גזור וקלוף וקורנפלקס מוצטי-צ'יריוס. כמה התנועה-המגונה-החדשה מצידה, הדפתי שוב-ושוב את הנדנדה של הפילפיל מנערת את ראשי מצד לצד ומתקשה להאמין. מה קרה לסוכריות הקשות של מנות הקרב? יפי הנפש כבר לא מוצאים אותן ראויות כמתת הגונה לילידים היחפים? בסוף השבוע הבא אשתדל להשיג טופי אורגני, אולי זה יעמוד בסטנדרטים הנמר"צים החדשים.

אבל כמו שאמרתי כבר, הברווזות הן אומה שוחרת שלום אבל מאוד לא נוחה להתיידד. פיצי ניסתה בכל כוחה להתחבב על הילדות, עמירה התקשתה לסייע בטיפים וגם התפוחים נגמרו בסופו של דבר. הילדות גם הן ניסו להבין מה רוצה מהן התינוקת ואיך אפשר לרצות אותה אבל היתה להן אחות/אחיינית/בת-דודה בת שלוש משלהן. בכל זאת,היה מקסים מצידה ואף מכמיר.

עכשיו

נעבור לברווזה האם. מאז אמש גם היא חולה. שוב חולה. משעעעעמם. דווקא בנינו הרים וגבהות של יהבים על שני בקרים שהם קודש לאמהות, עמירה לקחה חופש. פינטזנו על ארוחת בוקר וצהריים ו/או צהריים וסרט בתל-אביב ועל כלניות בדרום. במקום זה אנחנו משתעלות כשועלות ומצ'פרות זו את בכוסות של תה מגעיל. אנחנו עוד לא יודעות מה יש לי אבל מקוות שאין לה את אותו דבר. יש סיבה לאופטימיות, עמירה מחפשת בטירוף מתוק אני הורדתי את מינון השוקולד במאות אחוזים בשבועות האחרונים.

קבלו תמונת מצב – בשירותים של האמהות נגמר גליל הנייר האחרון. בכל מה שנוגע לאשתי מדובר בתופעה מאוד מוזרה, אבל היא מתמודדת. סוחבת גליל ועוד אחד מהשירותים של הילדות. אבל גם שם נשנית התופעה המטאורולוגית המשונה. אשתי לא מוותרת. היא מאתרת את מיקומה של חבילת הגלילים (שבימים כתיקונם מוצאים את דרכם בעצמם, כמו שהיית מצפה, לשני חדרי השירותים. אבל אלו, כנראה, לא ימים רגילים), מורידה אותה לגובה העיניים, לוקחת גליל וממקמת אותו בשירותים של האמהות. אם יהיה צורך היא תחזור על הפעולה הזו עד יום מותה (למעט העניין של להוריד את חבילת הגלילים מהמדף שלהם), גליל אחד בכל פעם. החלטתי, הפעם, להתנהג גם אני כברווז ולא לצאת למלחמת שלום הגליל. מייד אגש לחדש את המלאי.

מוסיקה

התחתנתי עם ברווז ואיתה אחיה עד יום מותי. תחתוניה יתגוללו באמבטיה ולא יעזרו כל סדרות החינוך שבהן היא תגלה שלא נשארו לה תחתונים נקיים. לא יועילו גם תחנוני שתמיין בעצמה את הבגדים שלה מי לארון ומי לכביסה. זהו הברווז, מזגו טוב מכדי שיהיה באמת לוחם צדק – על אף סאת קיטוריה, עדיין, בכל פעם שאני נכנסת אחריה לאוטו הרדיו על 88. התנהלותו מגה-שלוכית שכן כל מעייניו נתונים לעניינים שברובו של עולם (באמצע שהיא שוטפת כלים היא יכולה להתחיל לחפש אותי בכל הבית כדי לשתף אותי בהגיג חיוני בעודה מטפטפת מים וסבון על רצפת הקרמיקה הבלתי סלחנית שאך זה הדחתי. לבסוף היא תחזור לכיור, לא תמצא מקום על מייבש הכלים לשתי הצלחות השטופות ותניח אותן כמו שהן על השיש העמוס והבלתי נקי. חמש דקות אחר-כך היא תכין לנו קפה ואת הכפית המלוכלכת תניח על הצלחות הנקיות. ככה זה ברווזים) והוא מתקשה לייצר סמולטוק ולהתיידד (בעיקר עם אנשים שמתקשים לעקוב אחרי הרצאותיה על המצב הכלכלי-בטחוני וזוועות הפלייליסט) ומדבר על עצמו במגוון כינויי גוף (ראשון, שלישי, זכר ונקבה).

תהיו בריאות

לפני שבוע שמעתי את אברי גלעד בתוכניתו המילה האחרונה מציע פתרון עממי למשבר הכלכלי. שכל אחד יקנה פעם ביום משהו אחד קטן שהוא לא צריך וככה נתניע בעצמנו את הרכבת הכלכלית הגולשת במדרון. התיאוריה היתה שבגלל חוסר הוודאות הכלכלי ובגלל מצב הרוח הרדוד בשל המלחמה אנשים שומרים את הויזה בגרביים וקונים רק קוטג' חמש אחוז ונמנעים מלאכול בחוץ או לרכוש לעצמן קרדיגן נוסף. חבל שדווקא אדם כגלעד (אבל אולי אני סתם מפרגנת לו, גם הוא בסך הכל רוצה שנגהץ ובגדול בסופר שהוא מפרסם כדי שישתלם להם להמשיך לשלם לו למרות שאנשים בכל מקרה ילכו לסופר) לא שם לב שהמשמעות של זה היא שהדלק של הכלכלה המערבית הקפיטליסטית הוא לא המזוט אלא צריכה של מליון דברים שאת ממש לא צריכה. זה לא שהוא או אני יכולים או צריכים לשנות את זה. למעשה, גם הקוטג' (שלא לדבר על רכב הליסינג) הפרטי שלנו מונע בסופו של דבר מאנשים שחייבים עוד חצי מגה זיכרון במצלמה של הסלולרי שלהם.

במובן הזה עמירה היא הסיוט הכי גדול של תרבות הצריכה. היא מתעבת קניונים (גם אני אבל במידה פחותה), היא מתעבת קניות ומדידת בגדים היא באמת לא צריכה מהסלולרי שלה שומדבר שהוא יותר משיחות ואסמסים ומהאמפי היא צריכה שהוא יקלוט 88 אףאם [1]. גם לי יש דרישות מינוריות, יחסית, אם כי כרגע למשל אני ממש חייבת מחשב כף יד (ואם כבר אז שיהיה גם ג'יפיאס, לא? ונגן אמפי, לא? ומצלמה נחמדה זה גם נחמד, לא? אז שיהיה כבר טלפון גם, לא?) וברור לי שאם אני באמת אתחיל לחשוב ברצינות על דוקטורט אני אצטרך מחשב נייד.

לעומת זאת שמעתי אתמול ברדיו באיזה תוכנית בוקר את נירה רוסו בצרור עצות לחסכון בשעת משבר, היא פתחה את דבריה בהודעה – אם אתם שותים קפה יקר אל תוותרו עליו לטובת קפה זול יותר. זה לא יעזור לאף אחד שתסתובבו ברחובות מדוכאים. אבל כשאתם מכינים לעצמכם כוס קפה תשימו לב שלא חייבים למלא את הקומקום עד הסוף כי אתם מבזבזים אנרגיה על חימום של מים שאתם לא צריכים. ובמילים אחרות, שימו לב לזוללי האנרגיה. חוצמזה היה את תקנו רק מה שאתם צריכים הסטנדרטי והרעיון המהפכני של ללכת לסופר עם רשימת קניות. אה, ותוותרו על מזווה שעולה על גדותיו. האמת היא שאני דווקא אוהבת סטוקים (בעיקר של מוצרי פארם וקפה) ואת הפתקים שאני מכינה לסופר אני תמיד שוכחת לקחת. אז אני עדיין מתקשה להחליט איך לתרום את חלקנו למצב הכלכלי, אולי נכבה את המחשב בלילה, אולי נחזור להתקלח ביחד עכשיו כשנגמרה המלחמה.

בינתיים אני עדיין חולה. כבר כמעט שלושה שבועות, שבועיים מתוכם עם חום. לרופא נמאס ממני אז הוא החליט שזה כנראה מחלת הנשיקה, הסוג הזה או הסוג ההוא ואם לא אז סתם איזה וירוס משעמם. בכלל, כל המחלה הזו שיעממה אותו. אני חושבת שהתנצלתי אפילו. אמרתי לו שהבנתי, זה לא הוא זאת ענת. מעכשיו אני שמה את כל יהבי על המחטים שלה אני חושבת שבכל העולם רק אובמה צריך להתמודד עם צפיות יותר גדולות.

ועכשיו, אמנות.

פילפיל כבר הכריזה השבוע שהיא רוצה להיות ג'קסון פולוק. אנחנו מפרגנות. לעת עתה היא מתמחה בלצבוע ולגזור. לפניכם דוגמא לדף צביעה (פיצי בתקופת הברבאים שלה אז כולנו חיות בין הררי ברבאים ובתווך מושמדים יערות של עצי A4) שנגזר בצורת יד (אף אחד לא צייר לה היא גזרה לפי העין).

פיצי בעניין של צבעי מים