זהו היום הראשון של שארית השנה. אפשר לדחות אותו בעוד יום כי רק מחר הילדות חוזרות לגן או לפרגן לעצמי גשר עד יום ראשון. אבל זהו. זה הזמן לסכם את עונת החגים, המוצלחת, ולקוות ששממת השגרה שתנחת עלינו החל מיום ראשון תהיה אנטי קליימקס ראוי (שוב פוסט ארוך וגדוש פרטים. מירקרתי עבורכם הייליטס ומחלות).
ראש השנה
קדמה לו התלבטות משמימה היכן לקיים את מצוות החג ולבסוף הוחלט, בנסיבות עגמומיות, לחגוג אותו, כנהוג, בבית הוריה של עמירה. היה משפחתי וחגיגי וגפילטעפיש וחריין ובבוקר הלכנו לבית הכנסת לשמוע שופר. אבא של עמירה ליווה אותנו לבית הכנסת כדי להכניס את הילדות לעזרת הגברים ולשפר להן עמדות ביחס לשופר. במוצאי החג התקשרו אליו קברניטי ביה"כ הנרגשים להודות לו על שכיבד אותם בנוכחותו (הוא סוג של פונקציונר בכיר במקום שהם גרים בו).
שבת שובה
בבית
יום כיפור
בבית. בערב יום כיפור פיצי חטפה וירוס גועלי במיוחד של פצעים בפה והיתה הכי אומללה שאפשר. את פני החג קבלו עמירה ופיצי במיון ילדים בקפלן והספיקו להגיע הביתה בנסיעה כמה דקות אחרי פרוץ החג.
שבת
בבית. פיצי סופסוף החלימה מהמחלה וגם אנחנו מתחילות להתאושש. פילפיל הכריזה על מנהג "טיול קטן" וכך גילינו גן שעשועים יותר מוצלח וקרוב לבית שלנו.
סוכות
סוכות, למי שיודעת ולמי שלא, התחיל כבר ביום ראשון. לפחות בעבודה של עמירה. עוד לפני שהעולם השתגע לגמרי החליטה הזרוע הישראלית של התמנון לדומם מנועים בחג ואף בנו גשר לחופש ביום ראשון. אז שתלנו את הילדות בגן וירדנו על ארוחת בוקר ישראלית בקפה השכונתי (של שכונה אחרת, לא שלנו. בשכונה שלנו יש סופרמרקטים ומסגריות) ועמירה, חסידת אומות עולם שכמותה, נסעה לעבוד, כמו שאומרת הברווזת, בכל זאת. אחרי שהיא הגיעה בכל זאת, היא גלתה שבכל זאת יש איזה תקלה שאי אפשר לתקן כשכולם בחופש, גלשה קצת בפורומים וחזרה הביתה, בכל זאת. ביום שני, ערב החג, שוב היה להן גן ולנו חופש אז הלכנו לקחת לנו קפה-לקחת (וגם לשפוך קצת על הרצפה, כי אני מאוד מוכשרת) ויצאנו למסע בכל סוכנויות הרכב באשדוד כדי למדוד את כסאות הבטיחות שלנו על הספסל האחורי של כל המכוניות בדרגה 2 בליסינג של התמנון.
אני עושה פאסט פורוורד כדי להגיע לערב – פיצי סובלת מכאבי בטן איומים ושלשולים. עד שמתאספים כולם לסוכה ועד שמתארגנים כאבי הבטן נרגעים ונשארים רק השלשולים. דודה שלי אומרת שזה יכול להיות קשור לזיהום מהפה. אנחנו מקוות. בסוכה של סבתא שלי מאוד כיף עם שלל בני משפחה כולל בת-דודה שלי ושלושת ילדיה. הקטן בינהם, חבקוק, בן שלוש וחצי. סבתא שלי מתכוננת לבואו כשהיא מעלה את כל הבית שלושה מדפים למעלה ומסכמת בתובנה: "כנראה שבנים ובנות זה לא אותו דבר". או במילים אחרות - חבקוק הוא מכונת הרס והילדות שלך לא. חבקוק אכן התגלה כגבר-גבר אבל גם כילד אינטליגנטי וחמוד והילדות הסתדרו איתו נהדר. מה חבל שחיפה כל-כך רחוקה.
הילדות הלכו לישון אחרי חצות וקיווינו שנישן עד שמונה או משהו אבל בשש וחצי הפיל התעוררה, העירה את פיצי ומיהרה לעשות ירקות בסלון. כנראה שבכל זאת מדובר במחלה חדשה של שלשולים והקאות. פיצי כבר הפסיקה לשלשל אבל כל הזמן הצהירה שהיא רוצה להקיא – סתם כי לא הסתדר לה שמישהו יותר חולה ומסכן ממנה.
חול המועד חלק א'
למחרת היא כבר היתה בריאה ונסענו לבקר חברות שלנו שיש להן ילדה בגיל של פיצי והיה מאוד כיף לכולנו. באותו לילה (רביעי) עלה לפילפיל החום ונשאר שם, רגוע כזה, כל היום שלמחרת (חמישי). אחר הצהריים הלכתי לבד עם פיצי לבריכה. למחרת (שישי) לקחנו אותן לדיקור, משם לבריכה ומשם להורים של עמירה.
שבת חול המועד
אצל ההורים של עמירה. היה כיף אבל הכי כיף היה במוצאי שבת כשהשכבנו אותן במיטות, נשקנו להן ויצאנו לסרט (!) לראשונה (!!) מאז הולדת הפילפיל (!!!) – ראינו, קראנו, שרפנו וחזרנו הביתה.
חול המועד חלק ב'
נשארנו עוד חצי יום אצל ההורים של עמירה, בשתיים אחה"צ העמסנו ילדות הרוסות על האוטו ונסענו ל-רה-יוניון של גרעין הנח"ל שלי לציון 20 שנה (!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!) לגיוסנו. בעיקרון הגרעין שלי זה הדבר הכי קרוב שיש לי לחברי ילדות כי לא שמרתי על קשר אפילו עם חברות מהתיכון ולמעשה גם עם חלק גדול מחברי הגרעין לא שמרתי על קשר. עם חלק אני כן נפגשת בתדירות כזו או אחרת (תמיד יותר נמוכה ממה שהייתי רוצה וכמעט תמיד באשמתי) אבל בהחלט היו כאלו שלא פגשתי שנים. בכל זאת, לפרקים אפשר היה לעצום עיניים ולשכוח שעברו עשרים שנה. אם לא לוקחים בחשבון קמטים, שערות לבנות, קרחות ויותר מ-30 ילדים שהתרוצצו חופשי על הדשא. קליק היסטרי נרשם בין הבנות שלנו לילדה בת ה-3 של המארחים ואנחנו מנסות להגיד לעצמנו שחצי שעה נסיעה זה לא כל-כך הרבה ושצריך לעשות את זה מדי פעם - הקו הירוק מעולם לא נראה קרוב יותר.
הגענו עם ילדות ישנות, חלצנו נעליים וניסינו להתרווח בכורסא אבל לעמירה נכנס מקל לעין. ערכתי התייעצות טלפונית קצרה עם חבר ואחרי קומפרסים של תה החלטנו שהיא תלך לישון ובבוקר תלך לרופא המשפחה. אחר-כך א' תפסה אותי מהגרון במסנג'ר ואמרה שעם עיניים לא משחקים אז חיכיתי עוד שעה והערתי את עמירה שאמרה שהיא מרגישה קצת יותר טוב והחלטנו לדבוק בתוכנית המקורית. אחרי שעתיים היא מעירה אותי בצרחות - אל תדאגו, שומדבר שקשור בעין, סתם נתפס לה הגב. הורדתי לה מזרון לרצפה ואיכשהו עברנו את שארית הלילה. בבוקר הרופא אמר שהגב יעבור מעצמו תוך שבוע (עבר תוך יום, תודה לאל. טיולים במיון של קפלן מחוללים אצלה פלאים) ושלח אותה למיון (כי כבר שוב ערב חג ואין שום דרך אחרת) לראות רופא עיניים. הרופא מצא פצע שטחי בלחמית (הלבן של העין) בדק את הראיה שכבר הסתדרה ושלח אותה הביתה עם אנטיביוטיקה נגד עין הרע.
בארבע שעות שבהן נעדרה עמירה מהבית הבנות בעיקר צרחו (אחת על השניה ועלי) ואני הצלחתי לתלות כביסה ולטגן שניצלים לארוחת הצהריים (גם זה אחרי שתקעתי אותן לשעה מול הדי.וי.די). בזמן הזה היינו אמורות גם לסדר את הבית, לקנות עוגות, לארוז מזוודה, להתקלח, לסדר אוכל לחתול ולשטוף כלים – כל זאת כדי לנסוע, שוב, עם ילדות ישנות. במקום זה השכבנו אותן לישון ועשינו את הדברים לעיל בשעתיים שהן ישנו. בכל זאת יצאנו בעשרים דקות איחור אבל הצלחנו להגיע לפני כניסת החג.
שמחת תורה
חגגנו בעיירה המדברית הנפלאה שבא גרתי עד שהכרתי את עמירה. יש שם קהילה דתית מקסימה ונעימה עם בית כנסת שיש לו אספירציות שיוויוניות וקבוצת תפילה של נשים שכבר שנים רבות (14?, 15?) מקיימת קריאת תורה לנשים בשמחת תורה ומשנה לשנה זה הולך ומתמסד ומשתכלל. אני, כבר עשר שנים ואולי יותר, קוראת (בחוסר מוסיקליות הצפוי) את קריאת התורה של כלת תורה ואנחנו מקפידות להגיע בכל שמחת תורה. הפילפיל מגלה נטיות רליגיוזיות ויושבת איתי כל התפילה בעוד פיצי, באופן אתאיסטי, מריצה את עמירה להקפות שניות ושלישיות מסביב לבית הכנסת. היה כיף באופן קיצוני, עד כדי כך כיף שפיצי התעוררה בבוקר שמחת תורה (בשמונה בבוקר!) והכריזה: "היה מאוד כיף לישון פה". הכיף עוד הלך והשתכלל כשהתברר שבחצר הפנימית של הבית של החברים שאצלם ישנו גר צב. הצב אכל חסקה (חסה), הילדות אכלו פוצלה (קורנפלקס) ולאושרן לא היה קץ. וגם ראינו גמל.
סוף מעשה
ניצלנו היום את העובדה שתמנונים ישנים מתעוררים לאט, עמירה יצאה מוקדם מהעבודה ונסענו לת"א לבקר את סבא וסבתא שלה.
החיים-
מחר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
