שפעת העופות בראי הדורות

עדיין לא ספרתי (ולא בלי סיבה) איך בחרנו בנק זרע ואיך בחרנו תורם, זה עוד יקרה. היום לא בא לי, מתחשק לי סיפור אחר.

אי שם בשלהי אפריל עשינו את ההפריה הראשונה. קדם לה מסע בין גינקולוגים שגם הוא עוד יסופר בגלל שיש לו משמעויות חברתיות, אבל יש גבול לכמה שאני יכולה להשמיץ (להלן) את הדרום בפוסט אחד. למרות שבעלומי היה לי מחזור נאצי, משהו התרכך בשנים האחרונות, התגמש. למעשה, המחזור שלי די ירד מהפסים בחודשים שקדמו להחלטה להתחיל, והמשמעות של השיבוש הזה, מעבר לאי-נוחות שבמחזור שמתקיף אותך כשאת לא מוכנה, היא שהביוץ הפך מאוד חמקמק. כל החוכמה בהזרעה היא לתפוס את הביוץ בביצים, ולכן הגינקולוג (ישתבח שמו) רשם לי איקקלומין (כדורים) שמסדר מחזור של 28 יום ופרגניל (זריקה) שנותן פקודה לביוץ. זה עובד ככה: את הכדורים לוקחים במשך חמישה ימים מהיום החמישי למחזור. ביום ה12 למחזור עושים אולטרא-סאונד לבדיקת גודל הזקיקים ואם הם משביעי רצון (סביב ה-23-25 מ"מ) לוקחים את הזריקה. 36 שעות אחר כך יש ביוץ גם אם העולם מת. הפרגניל הוא 'הדור הבא' של מה שקראו בדור הקודם כוריגון.

תרופות הדור הבא תמיד נחשבות כנעדרות תופעות לוואי. בכלל, על אף שמדובר בהורמונים כשרים השילוב הזה של איקקלומין ופרגניל נחשב לטיפול שאין לו תופעות לוואי (למעט עליה בסיכוי להריונות מרובי עוברים. אבל ביקום המקביל של עולם הפוריות זה כנראה לא נחשב תופעה לא רצויה), ובעיקר את האיקקלומין רופאים רושמים בלי ניד עפעף (בחורות דתיות, למשל, שיש להן מחזור קצר ויש חשש שהביוץ שלהן מתרחש לפני הטבילה במקוה מקבלות אותם מהרב שלהן). כמובן שבחיפוש מהיר ברשת עמירה שלפה מיד את סיפוריהן של הבחורות שהפכו לרוצחות סדרתיות בעקבות שימוש חד פעמי בשתי התרופות האלה ונלחצה בשמי. חוצמזה בשנים האחרונות קראנו, ביחד ולחוד, בזוועה על הטבעיות שבה גינקולוגים ומומחי פריון מפציצים את הנשים בהורמונים תוך התעלמות מהשפעותיהם, הלכאורה, מסוכנות והחלטנו, ביחד ולחוד, שכשנגיע לשם נסחט עד הסוף את לימון האסרטיביות שלנו, נרקע ברגליים ונדרוש לנסות כמה פעמים ביוץ טבעי לפני שנשקע קטטוניות למעגלי הקסמים ההורמונליים.  

כל זה היה נכון לימים שיכולתי לנחש מתי אני אמורה לקבל, אבל המצב השתנה. ראשית כבר ידעתי שהורמונים לא עושים עלי המון רושם ושהורמונים לייט לא יחרפנו אותי, וגם ידעתי שלתפוס את הביוץ הטבעי שלי זה כמו לנסות לתפוס את הסלמון במעלה הנהר בידיים חשופות. מה שעדיין לא ידעתי זה שגם להשיג באזור שלנו (אי שם בין קרית-גת לאשקלון) תור למעקב זקיקים משול לאותו משל. כי למרות שאת יכולה לקבל בכל יום בשבוע, שזה אומר שגם היום ה-12 של המחזור יכול לצאת בכל יום בשבוע, ובנוסף יכול גם להיות שתצטרכי לחזור על הבדיקה הזו יום או יומיים לאחר מכן, ב'מכבי' בקרית-גת עושים מעקב (!) זקיקים רק ביום רביעי (!!). ב'מכבי' סאשקלון עושים את זה שלוש פעמים בשבוע (!!!), בחלק מהימים זה אחרי הצהריים. ב'מכבי' בבאר-שבע 'עושים זקיקים' (ככה במקור) חמישה ימים בשבוע בין 8:00 ל-10:00 בלי לקבוע תור.

כך שמקרית-גת דרומה המושג 'מעקב זקיקים' מקבל משמעות חדשה. זו לא עוד המערכת הרפואית שעוקבת לך אחרי הזקיקים, זו את שעוקבת אחרי המערכת הרפואית מתי היא 'עושה זקיקים'. במקומות טיפה יותר תרבותיים (ירושלים ות"א למשל) שבתות ויום כיפור הם הימים היחידים שבהן שובתים שרותי הפוריות. עם משרה קצת יותר סטנדרטית משלי אפשר עוד איכשהו לחיות עם זה, אבל השילוב בין שיטת המעקב הזו לבין העבודה שלי יכול לגדל שערות לבנות גם על טחורים של תרנגולי שאנטי מחוסנים. העבודה שלי מתרחשת בשעות לא קבועות בימים לא קבועים שלא אני קובעת ואין שום אפשרות לשנות. גם אין לי מחליפים חוץ מהבוס שלי. ואם לא די בזה אז יש  גם אירועים שנכנסים בלי התרעה מוקדמת. לפעמים באשמת המארגנים, לפעמים באשמת האנשים המוכשרים שמזינים את מערכת השעות, לפעמים באשמת הבוס שלי ולפעמים אפילו באשמתי. כך שיש פה איזה עניין של אי-וודאות שמקשט את היומיום שלי והופך כמעט כל קביעה אחרת לסוג של המלצה.

אבל אי שם בשלהי אפריל, היום ה-12 של המחזור יצא ביום ראשון והצלחתי להשיג תור באשקלון. עמירה נמלטה מזרועות התמנון הבינלאומי שמעסיק אותה והצטרפה אלי (רק בגלל שזו היתה פעם ראשונה, אחר כך כבר עשיתי את זה לבד). הבדיקה הזו היא כאמור אולטרא-סאונד ועושים אותו וואגינלי, זה קצת לא נעים וקצת כואב אבל לא יותר מזה. הטכנאי/ית בודקת את שתי החצוצרות, מחפשת זקיקים ומודדת את גדלם. עם התוצאות מתקשרים לרופא ואם יש לפחות זקיק אחד שגדלו משביע רצון מקבלים אור ירוק לזריקה של הפרגניל.

את הפרגניל, אגב, מפיקים משתן של נשים הרות (חי נפשי) וצריך להזריק אותו לשריר. אם את מפקירה את גופך לחסדי אחות קופת חולים זה יהיה בישבן ואם את רוצה לדקור את עצמך לבד זה יהיה בירך. עכשיו, בקורס חובשות הזרקנו לעצמנו כמה פעמים בירך, אבל זה היה מזמן ומכיוון שכבר היינו בקופ"ח החלטתי (גם בשביל להרגיע את עמירה) לגשת לאחות לרענון. מכיוון שלא הצלחתי לתפוס את הגינקולוג יצאנו בינתיים לטיול בחוצות אשקלון (אל תגידו בגת). בסופו של דבר חזרנו לאחות קצת לפני 19:00 שזה לפני שתפסנו את הגינקולוג ולקחנו את הזריקה בכל זאת.

בדרך הביתה עמירה הצליחה לתפוס את הגינקולוג. הוא אכן היה מרוצה מהזקיק שלי ומזה שהזרקתי ופקד עלי להגיע ביום ג' ב-8:00 לאסף הרופא שם, בבנק הזרע, חיכו לנו במימן נוזלי 8 מבחנות עם הנוזל הנבחר. חיכה לנו גם יום מסמר שיער.

במוצאי שבת הוצאנו לפועל תוכנית ישנה והלכנו לראות את שלמה המלך ושלמי הסנדלר. מאז השקתה חשקנו בה וזה מסתדר לנו מצויין עם הנסיונות להשיג קצת חיים לפני הלידה (החלק הכי משמעותי של התוכנית הזאת הוא לצאת לרקוד כי למסיבות באמת אין סיכוי להגיע לפני שהילדים גומרים את הקולג'[1]). באופן עקרוני אין שום סיבה לא להעריץ כל דבר שכתב אלתרמן, על אחת כמה וכמה אם הלחין את זה סשה ארגוב. ואכן, עמירה ידועה בהערצתה המוצדקת לאתרמן וגם הרומן ביננו משובץ באבני דרך אלתרמניות. חוץ מאלתרמן עמירה ידועה גם בחיבה עזה לחרוזים באשר הם. עם רדת הערב בייחוד כשהיא מצליחה לחמוק מזרועות התמנון הבינלאומי שמשלם את משכורתה משתלט עליה אלטר-אגו משוררי וחרזן. ישנם מקורבים לעמירה שיטענו שהיא האלטר-אגו שמשתלט עם שחר על אישיותה הלילית. לי אני בעיה, אני אוהבת עד כדי שיגעון את שניהם.

בלילות, במיוחד בזמן המקלחת היא חוזרת חרוזים קסומים לשירים מוכרים, האתגר שלה זה לחרוז ושלי לזהות את המנגינה. מקורבים לעמירה טוענים שאני אפילו יותר זייפנית ממנה, ואף על פי כן אני זמרתי היא יקרת ערך בערבי שירה מאולתרים. אני יודעת מילים של המון שירים. לפני שנה נסענו לכמה ימים לכרתים ושכרנו שם מכונית שהיה לה רק רדיו, עמירה נהגה ושום תחנה שהרדיו קלט לא היתה 88 אף אם. אז שרתי לנו, שעתיים וחצי הלוך ושעתיים וחצי חזור בלי לחזור על אף שיר. זה לא רע, נכון? בפעם אחרת נסעתי לבד לאילת לרגל עבודה ובצומת הערבה הרדיו הפסיק לקלוט, נאלצתי לשיר בעצמי אבל רציתי שיהיה מעניין. אז אתגרתי את מאגר השירים העבריים שיש לי מלפני מלחמת העולם השניה (בריגדות וכאלו)  וזה הספיק עד אחרי יטבתה.

ובכן, במקלחת, היא מחברת שירים, בעיקר על עצמה בהם היא מקוננת על עייפותה, רעבונה ויפי עיניה. אבל ביום שחזרנו מהסקירה המוקדמת היא גלתה שהיא לא כתבה שום שיר לשמוליק. זה הטריד אותה במשך כמה שעות ואז כשנכנסו למקלחת היא עטתה פתאום את הפרצוף שיכול להגיד אחד משני דברים:

1. אני צריכה להפליץ

2. ישלי, ישלי, ישלי

שזה בעצם אותו דבר, אבל הפעם המשמעות היתה שיש לה שיר על שמוליק. לפי המנגינה של "השיר הזה" לשרונה ודניאלה פיק (לחן דניאלה פיק)

חביתה,

שמוליק חי בעלטה

ועומד לו על הראש [2]

כי הוא תינוק קדוש

אחר כך גילינו שהשורה המוסיקלית הזו (ואנחנו לא מזייפות אותה יותר מהאורגינל) היא מאוד שימושית ואפשר להתאים אותה כמעט לכל מצב ומצב רוח. במשך כמה  שבועות התקשינו לחרוז ללחנים אחרים. לרגל בדיקת מי השפיר גם הגינקולוג הנערץ שלנו (שעוד יזכה לפוסט משלו) זכה לחמש דקות תהילה בהופעת המקלחת הידועה:

רזיאל

תתקשר כבר יא נוכל

ותביא לי חדשות

טובות ומעולות

הפעם הייתי אני החרזנית ואפשר לראות בבירור שאמירה לא צריכה להרגיש מאויימת [3]. וזה הזמן לחזור לתחילת הפוסט, הלכנו לראות את שלמה המלך ושלמי הסנדלר. עמירה היתה מאושרת עם אלתרמן וחרוזיו וגם לי לא היתה סיבה להתלונן. מי שהפתיעה אותנו היתה שמוליק שלא הפסיקה במשך כל ההצגה לרקוד לי בבטן. חי נפשי, עליתי איזה חצי קילו רק מנחת.

[1] אתמול היינו בירושלים בחתונה של חברה, היתה להקה שנגנה שירים מצויינים של הומואים וזה היה מאוד קרוב להגשמת התוכנית של לצאת למסיבה ולרקוד.

[2] בזמן האולטרא-סאונד הרופא הסביר לנו שהיא בעצם הפוכה, כלומר עם הראש למטה, ובשביל שיהיה יותר נוח להסתכל על זה המכשיר הופך את התמונה.

[3] אם כי השבוע היתה לי הברקה גדולה בזמן המקלחת, אבל שתינו היינו כל כך עייפות שלמחרת כבר לא הצלחנו להזכר אפילו מה היתה המנגינה. אולי אני אתקין הקלטה בטלפון של האמבטיה כדי למנוע אי נעימויות כאלו בעתיד.

הלוואי שיכולתי להאשים בליל אמש את ההריון, הבטן או ההורמונים. אבל לצערי, אפילו אני לא קונה את זה, ואין סיבה שעמירה, למשל תשתכנע. על נחיצות המהלך הדעות חלוקות, אבל, חברים שילדו לפני חודשיים טענו שהקורס הכנה ללידה הוא חסר משמעות אבל סיורים בחדרי לידה עזרו להם מאוד. אבל אמרנו לעצמנו שאין מה להפסיד אם משקיעים שעתיים בסיור כזה ועל כן הרמתי טלפון ל'מועדון יולדות' (תצחקו כמה שאתם רוצים, אבל יש דבר כזה) של בית החולים תל השומר. היא נתנה לי שלל תאריכים ושעות לחודש הנוכחי ואני בחרתי איזה יום שלישי שבו בגלל שאחד הסיורים שלו מתחיל בתשע. בערב. שזאת שעה סבירה בשביל עמירה לצאת מהעבודה שלה.

בתור מי שמכירה את עצמי, כתבתי לי על פתק עם תאריך, שעה ומיקום והסבר מפורט לאן להגיע ושמתי אותו בכיס [1]. בשעות ובימים שאחר כך הטלפון לא הפסיק לצלצל, והזמנות לא הפסיקו להגיע לכל מני שמחות ואירועים משפחתיים והכל יצא בעשרים ומשהו בנובמבר. הודעתי לעמירה שהלו"ז דעתו נטרפה, היא הודיע לי שגם העבודה שלה נטרפה. יומיים אחר כך הבוס שלי הודיע לי שגם עבודתנו נטרפה. וכל הזמן הקפדתי לבדוק ששום דבר לא מתנגש לנו עם הסיור ביום שלישי. אבל בכל חודש יש לפחות ארבע ימי שלישי. יכולתי להסיר את הספק אם רק הייתי מוציאה את הפתק מהכיס ובודקת באיזה מדובר, אבל היה לי ברור משום מה שמדובר על אמש.

אז אמש שלפתי את עמירה בשמונה ורבע בערב מהעבודה שלה, באמצע הניסוי והמשכנו בשמחה ובתענוג לתל השומר. הגענו בזמן ונצלנו את זה כדי להשתין ואז התחלנו לחפש את המקום. הוצאתי את הפתק מהכיס וההסבר היה מדוייק, בניין יולדות, קומה ראשונה מימין, שילב. רק שלא היה שם אף אחד. עלינו, ירדנו, שוטטנו בבנין הפרענו באמצע איזה קורס הכנה ללידה ולא מצאנו את הסיור המיוחל. אני קיללתי את עצמי, עמירה טענה שזו לא אשמתי כי הם בטח בטלו את הסיור ושכחו להודיע ואני המשכתי לקלל את עצמי ואמרתי שהייתי צריכה להתקשר יום קודם ולברר שהסיור אכן מתקיים.

אחרי חצי שעה התייאשנו, קנינו פסק זמן עם חמאת אגוזים (כששמים לה חמאת אגוזים עם שוקולד עמירה מוכנה לשיר גם את ההמנון האמריקאי), עשינו שוב פיפי וחזרנו הביתה למרק ירקות. רק היום בצהריים כשהצצתי בלוז של העבודה שלי לשבוע הבא נדלקה לי נורה אדומה. הוצאתי שוב את הפתק ובדקתי את התאריך, וראו זה פלא. זה לא שאני סתומה, אני פשוט מקדימה את זמני. הסיור לא בוטל הוא נקבע מראש ליום שלישי הבא.

אז יופי. אני כבר כמעט עקרת בית - אני מכינה מרק פעמיים בשבוע ושוטפת כלים שלוש פעמים בשבוע. אבל אני אסטרונאוטית, אני חייזר מהגהינום. אמהות לא יכולות להיות כאלו מבולבלות. נכון? אלוקים, אני אזור אסון. אני צריכה סיוע הומניטרי. אני צריכה מזכירה.

[1] אחת המצוקות הגדולות של ההריון זה מכנסיים. אי שם במהלך החודש השלישי כבר לא עלו עלי הג'ינסים שלי וזה ממש לא בסדר כי בעיקרון אני רוכשת אותם כשהם גדולים עלי במידה לפחות. אז לקחתי את עצמי יום אחד למתאים לי ושדדתי את ליין מכנסי ההריון שלהם. לא היה זול אבל גם לא מאוד יקר אבל לקח לי עוד שבועיים עד שהרשתי לעצמי ללבוש אותם כי חודש שלישי נראה לי קצת מוקדם. אבל האמת היא שיש להם שתי בעיות גדולות. הראשונה היא, שלמרות שיש להם גומי מתכוונן הם עדיין נופלים ממני. והשניה היא שאין להם כיסים. אין איפה לשים מפתחות, טישו, פלאפון ושבע שקל בשביל קפה. ולכן מאז החודש הרביעי אני מסתובבת לכל מקום עם תיק קטן אותו אני מכנה הכיס.

היום, אחרי הרבה ימים של תכנונים, כשפגשתי אנשים שלא ראיתי כמה חודשים והם התחילו להגיד משהו על הבטן ולשאול אם זה כן, עשיתי עם הראש - לא. שמתי יד על הבטן ואמרתי: יותר מדי בירה. אוף, הגשמתי חלום.