בחודשים הראשונים לחייה הנסיעות עם הפילפיל היו מאוד קשות. ראשית, באופן אובייקטיבי הן היו ארוכות, בעיקר המסעות מבית הוריה של עמירה אשר בשרון לביתנו במושב אשר בפיזדילוך. באותם ימים חשוכים ניסינו הכל - אחת מאיתנו היתה יושבת לידה, שרנו לה, תלינו לה צעצועים, חייכנו, העווינו פרצופים - נאדה, לעיתים בקבוק עם תה היה מרגיע את הרוחות לפרק זמן מסויים, וכך בפעמים שנסעתי איתה לבד הייתי מוצאת את עצמי נוסעת קילומטרים אין ספור עם היד מסובבת לאחור כדי לתת לה בקבוק ולהגיע בשקט יחסי ליעדנו. לפעמים לא היתה ברירה והיינו עוצרות כשנקלעה על דרכנו תחנת דלק, שם במושב הקדמי הייתי מניקה, מגישה לעמירה שתרגיע ורק אז יכולנו להמשיך.
באחד הימים כשהיא היתה בערך בת 4 חודשים הגיע בדואר לכתובת של ההורים שלי מתנה שחברה שלהם שלחה לנו, ספר של 100 שירים ראשונים עם שני דיסקים שבכל אחד מהם 50 שירים ראשונים. הבטנו ברכש בבוז הצפוי (בוז השמור בקרב אניני טעם למיונז של תלמה), השבנו את הפלא לאריזתו והנחנו שהוא יגיע לאותו תהום נשיה שאליה הגיעו בייבי באך, וואגנר לקטנטנים ועשרות דיסקים של יצירות מקוריות לתיבת נגינה. מה ששינה את פני ההיסטוריה היתה העובדה שהתחוורה במהלך הערב - ניצבנו בפני הנסיעה האיומה בתולדותינו. בקבוקים נשלפו, שירים שוררו, עצרנו פעמיים ועדיין חיכתה לנו חצי שעה נסיעה. מתוך היאוש העמוק בקשתי מעמירה לשלוח יד לקופסא ולמצוא שם את אחד הדיסקים הארורים. מה שקרה מאותו רגע כבר נכנס, כאמור, לספר דברי ימי פילפילים. תוך עשר שניות מרגע השמע הפליי השתרר שקט באוטו, שתי דקות אחר כך הילדה כבר ישנה.
מאז עברו חמישה חודשים והקסם לא פג, פעם אחת החצפנו פנים ושמנו לה דיסק מגניב של שירי ע. הילל, ברצועה השניה כבר חטפנו על הראש והחזרנו לה את השפן הקטן. מדובר, באמת, בנכסי צאן ברזל של תרבות העברית (ואנחנו אכן מתנחמות בעובדה שחלק מהשירים נכתבו על ידי חבר שלנו ביאליק שזה לפחות לא משה דץ) בהפקת האורגניות של תלמה אלייגון (גם זה, חייבים להודות לא הכי גרוע שיכול להיות) ובביצוע שמות כגון: חני נחמיאס, רוחמה רז ואלון אולארצ'יק (באמאמא שלי. ותודו שזה וואחד נחמה). הדיסק הראשון כולל גם ביצוע סטלנים אלמותי ובלתי נשכח בעליל ל'גינה לי' (יום אחד א' של סאנג'ר תסיים את התורנות ותבוא להעיד כאלף עדים שאני לא מגזימה בכלל), ככה שפעם בכמה זמן מגיעה רצועה 38 כדי לנוד לנו ולנחמנו.
בשבוע שעבר הסתיימה חופשת הלידה של עמירה ומאז אנחנו בחל"ת, אשר על כן החזרנו את האוטו של הליסינג ואנחנו מתנייעות בעולם ביונדאי סטיישן שהגג שלה לא צריך פחח (הבנתם, כן?). מצד אחד הרבה יותר נעים לי לנסוע איתו לרחובות לחתום אבטלה, מצד שני קבלנו אותו עם רדיו טייפ אורגינלי של יונדאי ויצא שאת הנסיעה הראשונה עשינו לפני שהספקתי לטפל בעניין. ומה אני אגיד לכם, המוסיקה הכי טובה ברדיו לא עושה את זה לילדה שלנו. חטפנו על הראש, נו-מה. למחרת בתשע בבוקר התייצבתי אצל איזה מקומי שמטפל במערכות שמע וירדתי על ברכי כדי שהוא יעשה לי את העבודה על המקום (יונדאי, מסתבר, לא רוצים שתחליף את הרדיו שלהם ואם כן, שתטרח במטוטה ממך ותיגש למוסך המורשה הסמוך למקום מגוריך - הגישה לרדיו היא פחות-או-יותר דרך האגזוז ועבודה של עשר דקות הפכה לשעה ורבע).
הפילפילציה היא באמת ילדה מתוקה (מיד יגיע שלב ההוכחות), חייכנית וטובת מזג על-פי-רוב היא רק שונאת ללכת לישון, החלטתי שאני מרשה לה להרדם על הידיים (כשהיא נגמלה מההרגל המקסים לשמוח ולרקוד עד חצות הלילה) אבל השבוע היא התחילה להתעורר כשאני שמה אותה למיטה (אחרי שהיא ישנה לי כבר חמש דקות על הידים, כן?) ולעשות לי סקנדלים עד לב השמים (כי בשלב הזה אני לא מסכימה להוציא אותה ולהרדים אותה שוב על הידיים). ואז אתמול, שעה שאני רכונה בלאות מעל מיטתה בעודי שרה בגרון ניחר את רפרטואר הלילה הבלתי יעיל שלי והיא צווחת בגרון ניחר לא פחות (ואלוקים עדה שבצדק מבחינתה), נדלקה לי נורה במצח. מה שעובד באוטו, למה לא יעבוד בחדר הילדים? אז את אתמול עוד נאלצנו לעבור עם כמעט שעה של צרחות מתישו אבל כשהן הסתיימו התיישבתי מול המחשב, הורדתי לאמ.פי.4 של עמירה את כל ה-100 שירים, חיברתי להם את הספיקרים שאינם מביאים תועלת למחשב שהלך לו הכרטיס קול, וחיכיתי בקוצר רוח להיום בלילה. עכשיו רק נשאלת השאלה מה נעשה בשבתות.
הפוסט הזה כבר ארוך דיו ואנחנו כבר בדרכנו לשלב ההוכחות לכן תאלצו לחכות עד הפעם הבאה שיהיה לי זמן וכוח כדי לקבל תובנה קצרה על שירי ילדים ושלל שירי הום-מייד מבית היוצר של הנוכלות. חוצמזה, אני יודעת בוודאות שמסתובבים פה אנשים שמסתדרים יותר טוב ממני עם הסיפור הזה של להוסיף פה תמונות, אז אם מישהו מכם יכול בטובו לנדב כמה טיפים למאותרגת יהיו פה הרבה יותר תמונות. באמא שלהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
