שפעת העופות בראי הדורות

כבכל שבת אל ההורים שלי ירדנו בבוקר לשחק בגינה (יש שקוראים לזה גן-שעשועים, אנחנו קוראות לזה גינה). זו לא הגינה הכי משוכללת בעולם למרות שהיא די חדשה אבל יש בה נדנדה מאוד סבבית והצ'ופר העיקרי בה הוא שלא צריך ללכת אפילו מטר, יורדים מהבית והיא שם. אבל כשהגענו לנדנדה מצאנו אותה מרוחה על הרצפה - כי בצד אחד התנתקו השרשאות. הפילפיל רצה, הרימה את השרשרת הגישה לי אותה ופקדה:

"תתקני".

השרשראות התנתקו מפני שאחת החוליות נשברה וכמובן שלא יכולתי לתקן אז התנצלתי בפני התינוקת ואמרתי לה שאני לא יכולה. התינוקת הישירה אלי מבט כחול, הרהרה בזה עוד שניה ואמרה:

"אה, רק אישים יכולים?"

מה בדיוק יכולתי לענות לה?

פיצי, לעומת זאת, הודיע בארוחת הבוקר לאמא שלי תוך שהיא מצביעה על המקום של אבא שלי:

"מחר תשבי פה, מחר תברכי"

אני רוצה לשתף אתכם בשני הגיגים על תדלוק:

א. בזמן התדלוק בשירות עצמי (באמצעות כרטיס אשראי) חייבים לתקתק את מס' תעודת הזהות. אם הולכים עם אותו הכרטיס לעמדה הסמוכה ומתדלקים אצל המתדלק לא צריך להזדהות בשום צורה. כלומר, אם גנבתם כרטיס אשראי אז תמנעו מלחסוך לבעליו 12 אג' לליטר. בסדר?

ב. מקשי המספרים של עמדות התדלוק בתחנות הדלק הם "בליינד פרנדלי" (כמו כל מקלדת של מספרים - זו זאתם מקלידים עליה עכשיו, זו של הסלולרי שלכם או של הטלפון בבית המקש של ה-5 מסומן בבליטה) - לא שזה עולה למישהו או שממש אכפת לי אבל הם בונים על זה שנתעוור ממש אצלם בתחנה?

במזל טוב התחלתי לעבוד. המנחה שלי לשעבר, וכנראה גם לשעתיד, השיג כמה יורו פה וכמה יורו שם ובעזרתם נתחיל לגלגל את הממצאים שלנו לכלל פרסומים. אני אומרת שלנו כאילו זה באמת שלנו רק בגלל שהיה לי חלק באיסופם מכל בחינה אחרת הם שלו בלבד. אז נפגשנו לפני שבועיים בקמפוס ושמנו ביחד פעמינו אל עבר המעבדה. כשאני כותבת מעבדה יש לשער שמיד צפה לנגד עיניכם לבורנטית בחלוק לבן, שולחנות נקיים, רצפות בוהקות וכמה מדפים עם צנצנות פורמלין ובהן צפים דברים שאתם מעדיפים לשכוח שאתם מכירים. תשכחו מזה ותזכרו שאני ארכיאולוגית. יש לנו אגו של מדענים ואנחנו צריכים לעשות עיבוד מדעי של החומרים שלנו מחפירות, - אז אנחנו קוראים למחסנים המאובקים, שבהם יכולים לחכות לעיבודם המדעי ערמות של אבנים ושברי חרסים אפילו עשרות שנים, מעבדה.

התברר שהקוסמוס ניצל כמה שבועות של העדרם של בעלי הבית במעבדה (המנחה שלי ועוד קולגה) כדי להצעיד אותה במסלול הישיר לאנטרופיה. אלף דברים שלא מצאו להם מקום אחר ופשוט זרקו אותם במעבדה, כשגולת הכותרת שלהם הם שישה (!) ארונות המכילים את אוסף השקופיות (!) של המחלקה. היום בטח כל מתרגל בקורס לספרות בא לשיעורים עם מצגת אבל זה לא תמיד היה ככה בכל התחומים, בארכיאולוגיה כן. מאז ומתמיד כל השיעורים היו מלווים בתמונות, מפות ושרטוטים ובעיקר שקופיות. אז באיזשהו שלב בהיסטוריה של המחלקה מישהו השקיע המון כסף ועבודה באוסף השקופיות, קיטלוגו ואופן הצגתו והיום כשלכל אחד יש את התמונות שלו על המחשב למישהו עלתה נוסטלגיה לראש והוא מסרב להיפרד מהאוסף העצום הזה. אבל בסוף החליטו לעשות משהו יותר טוב עם המקום שהוא תופס ולכן זרקו אותו לחור השחור במעבדה תוך כדי שחוסמים לנו את הגישה למדפים שלנו (וגם למפסקים של החשמל).

אז למרות שזה נורא מרגיז אמרתי למנחה שלי שהדרך היחידה שבה נוכל להגיע למדפים שלנו לפני 2020 היא לעשות מחטף-נגד ופשוט להעיף הכל לקיבינימט. הבעיה היחידה היא שכל ארון כזה שוקל בערך טון ולכן צריך לשלם לכמה גברתנים שיעשו את זה, ואת זה, עם כל הכבוד, צריכה לשלם המחלקה. כמחווה למוכי הנוסטלגיה שרצו לשמור את המפלצת התנדבתי לארוז את השקופיות הארורות וכש-י. יחזור מהשבתון שלו שיעשה מהם טאפטים אם הוא חייב. ככה עברו איזה שבועיים של טלפונים, תאומים, ארגונים, שכפול מפתחות, עוד שלושה ימים לאתר את הג'ינג'י עם המפתחות לחדר של הקרטונים ובינתיים הבאלגן של הארונות החדשים הדביק לעצמו עוד בלאגנים – כל מני ארגזים שהופיעו על הארונות האלו ולידם. תענוג. עבדתי על העסק יום אחד ויקח לי עוד יום לרוקן את שאר הארונות ואחרי שאב-הבית בסיוע כמה פרחי ארכיאולוגיה חסונים יסלקו את המפלצות אלך להשתין בפינות ולסמן את הטריטוריה שלי למען ידעו התרנגולים שיש בעל בית חדש במעבדה.

אגב, כרגיל וכצפוי המעבדות/מחסנים שלנו ממוקמים בקומת המרתף של בניין שנמצא בקמפוס אחר בקצה השני של העיר. רק הפרהיסטוריונים התכמנים ובראשם יוסי הפדחתן הסתדרו עם חדר מרווח, מואר ומוכה חלונות בקומה השלישית של אותו בניין. אינני יודעת מה יציל אותי מדכדכת המרתפים שאין ספק כי אלקה בה בתוך כמה שבועות.

ספיינל אפדייטס:

עמירה משתפרת מאוד, אנחנו מפרגנות לדרגומיר. שמצידו הולך שבי אחרי קסמיה הסלאביים של עמירה. בחדר ההמתנה הוא דואג שתנצל את הזמן ומעמיס עליה ספרי קריאה באנגלית על שיטת הטיפול שלהם. הוא אף הציע לה לבוא ללמוד אצלם כי היא נראית לו בחורה אינטליגנטית, שזו כנראה דרכו העדינה והמודעת למחצה (לעצמה ולפי.סי.) להגיד שהיא נראית לו מהתפוצה הנכונה. אז יכול להיות שבינואר התמנון (מקום העבודה שלה) יהפוך לצלופח ועמירה למפוטרת הייטק שעושה הסבה לרפואה אלטרנטיבית.

1. תשמעו, אני חייבת להלשין, עמירה רואה מפרץ האהבה. זה לא שהיא יושבת כל השבוע וכוססת את הבהונות אבל  מוצ"ש, נגמרו החדשות בערוץ 1, תם גם ה"בית היהודי" ואפילו שודר במלואו הראיון עם ברק חוסיין ומישל אז היא הרגישה שהיא, כמו הכושי, עשתה את שלה ולכן הכריזה שעוברים לראות משמר המפרץ. שאלתי, "מה?" והיא ענתה לי: "תראי איזה חתיכים" (!). לשווא ניסיתי להבין על מי היא מדברת, חיכיתי שיופיעו הבנים האחרים אבל הסתבר שנשארו שלושה זוגות וזה מה שיש. ועמירה בשלה, יושבת ומתדיינת בינה לבין עצמה מי יותר חתיך ומי נראה יותר טוב ומדי עשר דקות, כדי לשפוך אור פלורסצנטי על הסוגיה 'מיהו סנוב' היא מבררת: "אף אחד שם לא קרא ספר בחיים שלו, נכון?". לפעמים אני ממש מצטערת שאין בקהילה משמרות הצניעות, איזה כנופיה של בוצ'ות על טוסטוסים שתזכיר לה מי הבוץ'.

2. ועדיין כואב לה הגב. עד יום שלישי היא עוד הלכה לעבודה ולאורתופד, ביום רביעי הכאבים הכריעו אותו והיא נשארה בבית ובצהריים התקשרה המלכה צב-צב ובררה באסרטיביות אם היא כבר התקשרה לאלכסנדר. ובכן, אלכסנדר הוא כירופרקט ועמירה נכנעה לכאבים ולהגיון הצַבּי וקבעה לעצמה תור ליום חמישי. נסענו, אם כן, לפגוש את אלכסנדר שהוא בחור נחמד שכל מקרר ירגיש בטוח כשהוא חוסה בצילו ושאין סיכוי שתעברו לידו ברחוב בלי שיעבור לכם בראש צירוף כלשהו של האותיות ק.ג.ב. ובכן, אלכסנדר, המכונה בפי ידידיו סשה (שזה סביר כמעט כמו לקרוא לרוזנשטיין זאביק) קיגב אותה היא הודתה לו ובמשך כשעה ושני רחובות הרגישה כמעט כמו חדשה. אחר כך זה שוב חזר לכאוב לה, למסכנה, אבל זה הרבה יותר נסבל. למען ההגינות צריך לציין שהיא גם לוקחת הכדורים שנתן לה האורתופד. מחר יש לה עוד פגישה עם דרגומיר ואנחנו מלאות תקווה כבורקס.

3. אפרופו בורקס. עמירה בדיאטה כבר שבוע וחצי. זה לכבוד כאבי הגב שלה. אני אחראית מטעם עצמי לדאוג לה לאספקה שוטפת של מרקים, מטעם עצמה אני אחראית לאספקה של לחם צר ולדעתי התוצאות מהממות.

4. ביום חמישי פיצי דרשה את הצבעים הכחולים. לא היה לנו מושג מה היא רוצה אבל גם היה כבר מאוחר מדי לצבעים והצלחנו איכשהו להעביר נושא. אבל ביום שישי אחרי ארוחת הצהריים זה התחיל שוב והפעם היא לא נתנה לנו לבלבל לה את המוח וסחבה את עמירה לאורך הבית ולרוחבו עד שזו הבינה סופסוף שהיא רוצה את 'הצבעים המכחולים'. במחיר של צרחות והתחייבות על צבעים מיוחדים הצלחנו לשלוח אותה אל שנת הצהריים שלה אבל בשניה שהיא התעוררה היא דרשה שוב מכחולים. אז נתנו לה:

מוכרים את זה בחנויות של "גלי" – מגפי חליבה עם סט של צבעים, מכחולים ומטליות ניגוב שבאמצעותן אפשר למחוק את הציורים ולצייר חדשים. למרבה השמחה גם מגבונים לחים רגילים מנקים את זה (גם מהמגפיים וגם מהרצפה).

5. בימים האחרונים הפילפיל לקחה על עצמה את משימת ריקון האמבטיה היא מסתכלת בעניין רב במים הנעלמים בחור האמבטיה ומנסה לעצור את השיטפון בידיה. כשזה לא מצליח היא מתיישבת עליו וחוסמת במו הטוסיק את החור בסכר. הולנד בשוק.

 שבוע מעלף

לכוווולם