שפעת העופות בראי הדורות

(עוד פוסט קצת ארוך. כולי תקוה שהוא לפחות מוצדק)

חצי שנה לפני שהתחלנו בפועל את הטיפולים (שאז לא ידענו בדיוק מתי זה יקרה) החלטתי שזה זמן טוב לערוך היכרות עם הגינקולוג. התעניינתי אצל חיים (רופא הכפר, כפי שהסברתי בפוסט הקודם והכתובת לכל שאלה רפואית, פרה-רפואית, פילוסופית ואחרות) בסוגיית גינקולוגים מומלצים במכבי. הוא נתן לי שם והזהיר אותי שמאוד קשה להשיג אצלו תור. הרמתי טלפון למכבי והסתבר שהסיבה שקשה להשיג אצלו תור היא בגלל שהוא עומד בראש המכון לבריאות האישה של מכבי בבאר-שבע ושם אי אפשר לקבוע אצלו תור, אבל. אבל, בדימונה עומר ולהבים הוא בכל זאת מקבל כאחד הרופאים. אז קבעתי לי תור בעומר. עכשיו, אם יש פה תושבי באר-שבע או מי שעובד בבאר-שבע ואתם לקוחות של מכבי, כדאי לכם לדגום פעם את המרפאה הזו. מתברר שבתוך עומר יש שכונה שהיא בעצם דיור מוגן ובתוכה יש מרפאה גדולה שבחלק ממנה יושב הסניף של מכבי בעומר. יש שם רופא כללי ורופאת ילדים (!) וכנראה שכל הרופאים המומחים מגיעים לשם פעם בשבוע, בניהם הגינקולוג. כל כך הרבה מרפאה עם כל כך מעט פציינטים לא ראיתי בשום מקום אחר.

חוץ מאנמנזה ובדיקה גופנית הוא שלח אותי לעשות בדיקת דם שבודקת את הרמות של ההורמונים המרכזיים שמשתתפים בחגיגת הביוץ. זו בדיקה שההוראות שלה נשמעות כמו הכנות לטקס פגאני: יש לערוך אות ביום השלישי למחזור, שלוש שעות אחרי היקיצה, בצום. בפעם הראשונה שעשיתי אותה היום השלישי יצא בשבת והרופא אמר שיום ראשון יהיה בסדר גמור, אבל התוצאות יצאו קצת עקומות. הבדיקה השניה שעשיתי (שהפעם היתה בזמן ובלי שום זיוף) יצאה עקומה לגמרי, בין לבין גם הקדים לי המחזור ביותר משבוע. מכיוון שכבר רציתי להתחיל החליט הגינקולוג שלי לשלוח אותי להתייעץ עם מומחה פריון. בדיעבד, אני לא מבינה למה הוא לא שלח אותי בעצמו לעשות עוד בדיקת דם, בינתיים הרמתי טלפון למכבי וגיליתי שבכל באר-שבע יש להם מומחה פריון אחד.

אני לא רוצה להישמע גזענית, כי אני לא יותר גזענית ממה שחייבים (בסקלת גזענות שהולכת מעשר עד אפס אני לא מאמינה שיש מישהו שהוא באמת אפס), אבל המומחה, עולה ותיק מחבר העמים (יכול להיות שמרוסיה עצמה) התגלה כאיש שמאמין בגישת הקג"ב למידע, הוא לא משתף. חוצמזה הוא כנראה פגש לסביות לראשונה בחייו:

(הצגתי את עצמי, הראתי לו את הבדיקות והסברתי שאני מעוניינת להיכנס להריון מתרומת זרע)

רופא: (לעמירה) ומי את?

נוכלת: זאת הבת-זוג שלי.

רופא: (שתיקה קצרה. אפשר לראות את הגלגלים במוחו טוחנים כשהוא מוודא עם עצמו שהוא הבין נכון) אה.

(הוא ממשיך לשאול שאלות, אני עונה ואז מגיעה ההברקה הבאה)

רופא: אבל היו לך פרטנרים גברים (נקודה, לא סימן שאלה).

נוכלת: לא (נקודה)

רופא: (שתיקה)

רופא:  (כחכוך)

רופא: אני בעצם שואל אם את בתולה

נוכלת: (היית צריך פשוט לשאול) לא

רופא: (הגלגלים ממקודם מעלים עכשיו עשן) אה (שלוש נקודות, אההם)

מה שמצחיק זה שהוא הצליח להבין שהשאלה המקובלת על גינקולוגים במקרה הזה: האם את מקיימת יחסי מין? לא תביא אותו רחוק אבל הוא לא השכיל לשאול את השאלה היחידה שתתן לו לבטח את התשובה. באופן עקרוני יכולתי לראות בתקשורת עם מומחה הפריון שירות שאני עושה לאחיותי הלסביות, אבל בצירוף עם העובדה שהוא מחזיק את הקלפים המקצועיים קרוב לחזה ולא מסביר לי מה לא בסדר למרות שאני שואלת, החלטנו לוותר על התענוג. חיזקה את ידי מם שצברה קילומטרז' פוריות אינסופי, כמעט, וטוענת שיש מספיק רופאים טובים ואין שום סיבה לסבול אחד שגורם לך הרגשה רעה. זה תהליך מספיק מסובך וטעון ואף אחד לא צריך גם רופא ששופט אותך. בינתיים, סוכן הקג"ב צייד אותי בהפניה לבדיקת דם נוספת (שאת זה, בעצם, יכול היה לתת לי גם הגינקולוג) והחלטנו שעם התשובות שלה אנחנו הולכות לרזיאל, הגינקולוג של עמירה שגם מנהל את בנק הזרע ששומר על האינטרסים שלנו.

בינתיים היינו צריכות להבין מה היה לא בסדר עם הבדיקות הראשונות, מכיוון שמסוכן הקג"ב לא הצלחנו לסחוט את האינפורמציה לא נותר לנו אלא ללמוד לבד. יש די הרבה חומר ברשת גם בעברית אבל לא יכולנו להגיע אליו בגלל שהיו לנו שמות ההורמונים רק בלעז, שזה אומר שמקבלים טקסטים הכוללים גם את ההורמונים וגם – רחם, שחלה, חצוצרה, ביצית, זקיק, גופיף צהוב ועוד – באותו הלעז. האנגלית של עמירה אמנם לא רעה (שלי כן) אבל כל מה שהצלחנו להבין זה שהבדיקות שלי לא עושות הגיון. בשלב הזה החלטנו שבין אם זה יהיה סוכן הקג"ב ובין אם רזיאל או כל גינקולוג אחר, בפעם הבאה שאנחנו פוגשות אותו אנחנו שולטות באנדוקרינולוגית מדוברת. לא אכחד מכם, רכשנו מֶרְק במבצע ולאט לאט הלך הסיפור האנדוקרינולוגי והתבהר. התברר, למשל, שככל שכאבי המחזור, הדימום וה-PMS יותר חזקים המשמעות של זה היא שהביוץ יותר משובח. עכשיו, PMS אין לי בכלל אבל כאבי מחזור ודימום, בלי עין הרע יש כיד המלך (בקריטריונים האלו, אגב, עמירה מבייצת מצטיינת – יש לה PMS מהגהינום). ומשום כך, בין השאר, תוצאות הבדיקות שלי עדיין לא עשו שום הגיון. לא נשאר לנו אלא להניח שבמעבדה עשו איזו טעות עם הבדיקה השניה (את הראשונה הרי עשיתי לא בדיוק בזמן) ושזה גם מה שסבר סוכן הקג"ב ולכן הוא שלח אותי לבדיקה נוספת.

מכיוון שכבר שלטנו באנדוקרינולוגית מדוברת, כשהגיעו תוצאות הבדיקה השלישית הבנו בעצמנו שהיא  תקינה לחלוטין. מכיוון שהייתי כבר במחזור רציתי תור דחוף והצלחנו לקבל תור לרזיאל ביום שישי שהיה גם ערב ליל הסדר בשעה שתיים. אין ספק שזו שעה מאוד לא נוחה למצוא בה את עצמך עדיין בעבודה, וזה הצליח להפוך אפילו את האיש טוב המזג הזה לרגיז. ולמרות קוצר הרוח המסויים שהוא הפגין החלטתי שזה הסל שבו אני שמה את כל הבייציות שלי.

לפחות שני מסרים די חשובים (בעיני) ומסר משני אחד (קצת טריוויאלי אבל עדיין אקטואלי) הסתתרו בפוסט הזה: נתחיל עם המשני - מחוץ לתחומי השיפוט של עריית תל אביב-יפו לסביות זה עדיין אישו. לא צריך להיבהל מזה מי-יודע-מה, רק לקחת בחשבון. עד כאן טריוויאליטיז. מה שעדיין לא אמרתי וקצת קשה לקרוא בין השורות זה שאני חושבת שבתהליך הזה שהוא לא ממש קל, לעיתים לא נעים ובאופן כללי לא פשוט צריך רופא שאת סומכת עליו, וכמו שאמרה חברתי, מם גם מרגישה איתו בנוח. יש מספיק סיבות לדאגות והתלחצויות ואם הרופא הוא גורם מרגיע זה רווח נקי. אז גם אם המליצו לכן על רופא וגם אם ברור שהוא איש מקצוע מצויין אבל מאיזושהי סיבה הכימיה לא עובדת לכן, חפשו רופא אחר. אחרי שעוברים את שלב הטיפולים בהצלחה יש עדיין תשעה ירחי לידה שעליהם עובד מצויין החוק הראשון של מרפי וגם כאן נורא חשוב לדעת שיש לך על מי לסמוך.

הדבר האחרון זה שהיום, יותר מאי פעם האינפורמציה זמינה, באתרים רלוונטים ברשת (כולל בעברית) ובעשרות פורומים לפחות. גם אם אתן סומכות על הרופא שלכן במאה אחוזים אל תוותרו לו ולעצמכן, תקראו ותלמדו. זה הגוף שלכן אבל גם אחריות גדולה על הצאצא שאתן מתכוונות להביא לעולם.

(כבר שבוע שאני ממרקת את הפוסט הזה מחשש שיהיה ארוך ומיגע. ובכן, הוא ארוך בכל זאת, אבל הייתי חייבת אותו לעצמנו. אתכם הסליחה)

עברו שבועיים מהמפגש עם הווטרינר ועדיין לא קבלתי. גם לא לא קבלתי. האותות והמופתים בתחתונים נראו לי שונים מהרוקפור הסטנדרטי של לפני מחזור ולכן ביום ה-14 שמתי פעמי אל המעבדה של מכבי ופתחתי וריד (בעיקרון, כשמתחילים בתהליך של ההפריות צריך להתרגל לפתוח רגליים וורידים). שעתיים אחר-קבלתי ללא עוררין. זו אחת הסיבות שעושים את הבדיקת דם הזו, בשביל להירגע ולקבל (למרות הנמכת הציפיות אי אפשר שלא להתאכזב למרות שאני לא מסוג האנשים שדברים הולכים להם בקלות, בטח שלא כאלו דברים הרי גורל). בנוסף, היה לי עכשיו ברקורד איך נראית בדיקה שלילית כדי להשוות לפעם הבאה.

ובכן, הפעם הבאה. לספור אני מסוגלת, וגם להביט בלוח השנה. ולוח השנה חרץ לי לשון מתועבת - הימים של הביוץ נפלו על השבוע הכי סיוטי בעבודה שלי. זה שבוע שנקבע יותר משנה מראש ושבו עובדים כל יום בטורבו משבע בבוקר עד אחת בלילה. לפחות. שבוע שבו אין נמנעים, שבוע שבו לא לוקחים שבויים, שבוע שכמותו כבר עשיתי בשנים עברו עם חום שהתברר כמונונוקלאוזיס נבזי. שבוע שבו אם אני אומרת לבוס שלי, תראה-זה-לא-זה, הוא יורה בי בלי היסוס וקופץ מהגג. אף על פי כן, ספרתי עד חמש לקחתי חמישה ימים מהאיקקלומין המתנתי עוד יומיים ואז פתחתי רגליים לטכנאית האולטרא-סאונד (באר-שבע, עושים זקיקים בין שמונה לעשר בבוקר, בלי תור) וזו גילתה זקיק אחד שגודלו 26 מ"מ. או במילים אחרות, נפיל.

טוב, וכאן התחיל מה שאפשר להגדיר בלי שום בעיה, כמחול שדים. כי למרות שהתחלתי לספור ימים ולקחת את ההורמונים מתוך ידיעה שיכול להיות שאני אצטרך לוותר על זה הפעם, בשלב הזה ראיתי רק דם בעיניים. לא יכולתי לעצור, לא יכולתי לוותר. עכשיו הייתי צריכה לדבר עם הגינקולוג האהוד עלי אבל אי אפשר לתפוס אותו בטלפון בשעות הבוקר, אלא דרך האחיות של בנק הזרע. עדכנתי אותן במצב הזקיק כדי שיוכלו לספר לרופא והן אמרו שכנראה הוא יגיד לי לבוא להזרעה באסף הרופא, כלומר לפני ארבע אחרי הצהריים. עדכנתי את עמירה ונפניתי לעדכן את הבוס. בשלב הזה של היום והשבוע היינו מתואמים להפליא, אני והבוס. בעוד אני ראיתי דם ושמעתי זקיקים, הוא ראה דם ושמע את העסק שלו יורק דם [1]. הסברתי לו בדיוק מה עומד על הפרק וחיכיתי בטימטומי לפרגונו ואהדתו. במקום זה הוא הצהיב כקלף וכמעט איבד נשימה, כי בנוסף להכל הוא גם מאוד אוהב אותי ומתקשה, באופן כללי, להגיד לי לא. המתח הגיע לשיא מסוכן, ולפני שיקרה אסון הוספתי שאני בכל מקרה מחכה לטלפון מהרופא ושאני מודעת לגודל הקשיים והמעמד. נפרדנו ללא הכרעה ובתקווה שכדור הארץ יעצור את סיבובו, או משהו.

בשלב זה של היום המוח שלי היה עיסה אפורה עם מעט מאוד סמני חיים וזה די רע גם ביום חמישי אחר הצהריים, אבל ביום ראשון בשעה 12:00 יותר מהכל, זה מדאיג. אבל כנראה שאת רוב האיי.קיו שלי אבדתי עוד קודם, כי מסתבר שנתתי לאחיות בבנק הזרע מספר שהוא תערובת זחוחה במיוחד של שני הטלפונים שלי. אבל הן, תודה לאל, הצליחו לאתר אותי דרך עמירה ואיתן ההנחיות: להזריק אוביטרל (Ovitrelle) [2] עכשיו (!) ומחר בשעה תשע בערב להגיע למרפאתו של ד"ר רזיאל אי שם בראשון לציון. וזה, חברות וחברים היה כמעט נס. מפני שביום שני בערב העבודה המתוכננת עמדה להסתיים בשבע בערב ולאחר מכן היינו אמורים לעבוד עוד כמה שעות כדי להכין את הימים הבאים עלינו לרעה. אז פיזרנו את עצמנו ודחינו את ההכנות לבוקר המחרת, מה שאמור היה להספיק לי בשביל לאסוף את עמירה מרחובות ולהגיע בזמן לראשון לציון ועוד ישאר עודף כדי להספיק להשתין.

עכשיו הייתי צריכה להזריק לעצמי בבטן, זה מכניס לתמונה את חיים שהוא איש יקר מאוד, חבר ופארמדיק ומשמש כרופא הכפר מטעם עצמו בכפר שגרתי בו לפני שעמירה ואני תלשנו זו את זו מהנישות האקולוגיות בהן גידלנו את עצמנו לפני שנפגשנו. מזרקים ומחטים כבר לקחתי ממנו כמה שבועות קודם ובאותו יום הצטרף אליהם האוביטרל. קבלתי תדריך מחיים, עמירה השתדלה לא להלחיץ ברמוט, סגרתי את הדלת המשרד שלי, ערבבתי והזרקתי. הרגשתי גיבורה גדולה ומאוד חתרנית. עכשיו הייתי צריכה לעבור את היום הארוך והאיום הזה. עמירה הגיעה בערב בכדי להיות איתי אבל באיזשהו שלב שלחתי אותה לישון באוטו כי היא לא יכלה להביא לנו תועלת. נראה לי שהגענו הביתה בשתיים לפנות בוקר, בשבע כבר הייתי באוטו בדרכי לעבודה.

יום שני, באופן מפתיע היה הרבה פחות נורא מקודמו ומהחזוי ואפילו נגמר שעה מוקדם מהצפוי. ישבתי כמה דקות עם עצמי וכוס קפה ויצאתי לדרך כמה דקות לפני התכנון. חמש דקות ושני רמזורים לפני צומת בילו הסתבר שלא יצאתי דקה מוקדם מדי. לפני הרמזור השתרך פקק וכשאחרי כמה דקות הגעתי סופסוף לתחילתו, התברר שהמשטרה לא נותנת להמשיך ישר ומפנה את כל התנועה לכיוון תל-נוף. התלבטתי כמה דקות אם לחזור לצומת כנות ולנסוע ישר לראשון אבל לבסוף נמלכתי בדעתי וזרמתי עם כולם לכיוון בית אלעזרי (אם אתם לא מכירים אל תרגישו לא נעים. מדובר בחצי סיכה על  מפת שומקום שנודע בעיקר בזכות משק הדבורים שבו שאליו יגיעו פעם ילדיכם במסגרת טיול שנתי של ביצפר יסודי). ושם מצאני הסיוט בהתגלמותו. אומר רק שהתגלגתי במהירות ממוצעת של 5 קמ"ש כשאני נוסעת על שני נתיבים בגלל כל מני נודות שהחליטו שיש להם זכות מוסרית לעקוף את כולם. אם הם רוצים לעקוף אותי ביום שכזה, שיתכבדו בבקשה ויסעו על המדרכה.

נחלצתי מהלבירינט בשמונה וחצי בערך, טרוטה ומרוטה בכדי להגיע לכביש רחובות ירושלים ולגלות שהמשטרה מפנה את התנועה לירושלים. ובכן, עד כאן. נסעתי עד לשוטר והודעתי לו שאני נוסעת לרחובות. הוא הסתכל עלי, החמיא לי על הכובע. ונתן לי לעבור. תוך רבע שעה הייתי אצל עמירה. בתוך עוד רבע שעה חנינו בראשון ויצא שאיחרנו בקושי באיזה שתי דקות. כמו צפלין שמישהו ניתק לו את החוט צללתי אבודה על אחד הכסאות בחדר ההמתנה מחכה שמישהו או משהו יחבר לי מחדש את קצות העצבים לתודעה. אלא שאז נפתחה דלת המפראה ורזיאל הגיח ממנה כולו חיוכים: "זה בסדר, אני דואג לאינטרסים שלכן", אמר, פתח תרמוס שלף ממנו מבחנה לבנה בגודל פקק של עט כדורי הדגים לנו איך מאגרפים אותה (כדי להפשיר את מה שבפנים שבימים כתיקונם נשמר בחנקן נוזלי) והשאיר אותנו בחדר המתנה להתחיל לתרגל הורות.

לפני שאני מורידה את הג'ינס אני חייבת לספר עוד משהו. הימים ימי תחילת חודש יוני, משבע בבוקר אני מתרוצצת, אין מצב למקלחת לפני המפגש האינטימי הזה וכל היום מהלכת עלי איימים האפשרות שישאר לי תקוע בתחת חתיכת נייר טואלט ורוד מהשירותים הציבוריים. אין לי שום הוכחה שזה לא קרה. בתוך עשר דקות היינו בחוץ - הטקס עצמו, כפי שכבר תארתי, מאוד קצר. הספקתי אפילו לתאר לו בקצרה את אימת הפקק, לקבל הפניה לבדיקת דם לאחל לו לילה טוב, ולרדת למטה להאכיל את עמירה בפלאפל.

זה עדיין לא היה סוף היום (שהיה בלי ספק, אחד הארוכים בחיי) כי מרחובות נסענו לנתיבות לאסוף את אחותי מחתונה של איזו חברה שלה. ובאזור התעשיה של נתיבות, תאמינו או לא, יש בערך חמש מאות אולמות שמחות, כן ירבו. יכול להיות שבכל יום אחר הייתי מתקשה להרדם מרוב התרגשות, לא הפעם. בכל זאת, למחרת בשבע בבוקר כבר הייתי צריכה, שוב, להיות בדרך לעבודה.

[1] כי באמת, אם אנחנו מפשלים בשבוע הזה זורקים אותנו מכל המדרגות ואין עבודה. עכשיו, אני הייתי מנוטרלת במשימות שבהן אף אחד לא יכול להחליף אותי, ודני (זה השם שלו, של הבוס) עם פועל אחד (בלתי מיומן) התרוצץ כמו משוגע על חצי באר-שבע כדי לבצע עוד כמה משימות קטנות ומשמימות ולהכין את האירוע הגדול של הערב. אירוע שבשנים קודמות עבדנו עליו כמה ימים קודם אבל הפעם לא הסכימו לתת לנו את האולם יום קודם.

[2] כדי לעשות את החיים מגוונים הוא רשם לי את החומר הזה שהוא בעצם זהה לפרגניל שהוא נתן לי חודש קודם, אלא שהוא מסונתז במעבדה ולא מופק משתן של נשים הרות. מהסיבה הזו אפשר להזריק אותו לתת-עור ולא לשריר וזה פחות כואב ולא צריך לשמור אותו בקירור. טכנית, קונים אותם בשתי אמפולות, האחת מכילה את החומר הפעיל בצורת אבקה ובשני סליין בכמות הנכונה. צריך לשאוב או הנוזל למזרק ולרוקן אותו לתוך האמפולה עם האבקה שנמסה, לשאוב שוב, להחליף מחטים ולהזריק.  

ביום חמישי שעבר עשינו סופסוף את המעשה הבוגר והאחראי, אחרי כמעט שנה של הדחקות והגהות. הלכנו לעורכת הדין שלנו וחתמנו על הסכם לחיים משותפים. הסכם זה מונה שמונה עמודים, הראשון מתוכם הוא הצהרתי, האחרון עוסק בחלוקת הרכוש במקרה של פרידה. כל היתר עוסקים בהורות המשותפת, גם זה כמובן במקרה של פרידה, כי בשאר הזמן אנחנו מסוגלות להגיע להסכמה בלי התערבות שלטונות החוק. כל העיסוק בחוזה הזה, על ניסוחיו המשפטיים ואפשרות הפרידה הגלומה בו, היה כרוך בסבל לא מבוטל. אבל אחרי שעשינו את זה אני מתקשה להבין איך סטרייטים סבירים ורציונליים מתחתנים בלי זה.

במישור הסמלי טיפלתי זמן רב קודם לכן וביתר קלות. את טבעות, כאמור, קניתי ביום של הניסיון הראשון להביא שמוליק. הן היו אמורות להגיע שלושה שבועות לאחר מכן, אבל אחרי שבועיים, כמה שעות אחרי שקבלתי את המחזור המרושע התקשרו מהחנות להגיד שהטבעות הגיעו. היה בזה משהו סמלי (קצת) ומנחם (הרבה). בלילה בבית ירדתי על ברכי, שאלתי את עמירה בפעם המיליון אם היא רוצה להתחתן איתי וכשהיא ענתה שכן הוצאתי את הטבעות מהכיס וביד רועדת ענדתי לה. בשארית הלילה התחבקנו ובכינו עד-דלא-ידע כדי לקום למחרת בבוקר עם שיר חדש בלב. הקצבנו לעצמנו יום אחד דכאון אחרי כשלון, אי אפשר יותר מזה אם רוצים לשמור על שפיות.

מה שעדיין לא עשינו זו מסיבה. תכננו לעשות את זה בסוף הקיץ בחצר שלנו וראו זה פלא, דצמבר כבר בעיצומו ומסיבה טרם עשינו. הזמן הולך ואוזל ואנחנו מסתמנות כפארשיות בלתי סוציאליות בעליל. אני מניחה שזה הזמן להתחיל לרקום תוכניות חלופיות, כשבמקביל צריך לחשוב גם איך ומתי מפגישים את ההורים. ולא דברנו עוד על המשפחות המורחבות (אצלה הכוונה בעיקר לסבים ולסבתות כי לבד מאח אחד יש לה גם דודה אחת, דוד אחד ובת-דודה אחת. אצלי הכוונה לעדר יחמורים מצד אבא וכל באי מנזר השתקנים מצד אמא) שיחכו כנראה, בסבלנות לבריתה (אם לא לזה ששמוליק תסיים את הקולג').

 אוף

צריך לעשות מסיבה

(אולי בנר שמיני?)

עוד משהו על אחריות הורית

לכבוד פרוץ השבוע ה-30 התחלנו להתעניין בעגלות, יותר התעניינות אקדמאית מאשר גישה מעשית. אפילו שתי אהבלות כמונו מבינות שללכת להתפעל מהמבחר שמציגה החנות של שילב באשקלון זה לא באמת סקר שוק. חוצמזה, אני כמעט מתקדמת בפינוי הארון שדורש פינוי בחדרה העתידי של שמוליק ובסידור החדר בכלל (שהיה עד עכשיו החדר של המחשב והבלאגן).

הדבר הכי קרוב שעשינו ללהתכונן ללידה (חוץ מסיור בחדר לידה שגם אליו הלכנו בלי להכין שיעורי בית) זה לקנות כמה שיותר ספרי ילדים שאנחנו אוהבות (היום קניתי עוד שניים). זה ממילא בשבילנו ואין סיכוי שזה יעשה עין הרע לתינוקת.