שפעת העופות בראי הדורות

הלכנו כל המשפחה בגשם, פתחנו מטריה אחת ונתנו להן להחזיק בעצמן, ממעל פצחנו בשירת "שנינו יחד תחת מטריה אחת". עד שחזרנו הביתה פיצי כבר זמזמה לעצמה:

"זחלים יפים, כדאי לכם לחיות".

(אם הפוסטים האחרונים יצרו אצלכם את הרושם שכל הזמן שרים אצלנו, אז אתם מה-זה צודקים)

פכים קטנים מן המערכה בדרום:

בניגוד למקלטים באוניברסיטה וברוב המקומות בארץ הממ"ד שלנו ערוך ומוכן. בימי חול הוא משמש כחדר מחשב וזה אומר שיש בו מחשב וקו טלפון וכחדר אורחים, שזה אומר שיש בו שלל מזרונים. לפני כמה חודשים היתה לי סיבה טובה לחשוד שמדינת ישראל מתכננת לתקוף את איראן אז ציידתי אותו גם בתאורת חירום, שתי שישיות מים, בקבוקים לילדות וקופסאות סימילאק, קופסאות שימורים, מגבונים, קרקרים וגם משהו מתוק לנישנוש. ביום ראשון ביקרה אותנו משפחת הויז קפוא עם הטף ועמירה הרגיעה אותה שאנחנו ערוכות למלחמה וכדי להוכיח את דבריה פתחה את לפניה את דלת הארון בממ"ד. הויז כמעט נזקקה לטיפול רפואי בשל עוויתות צחוק קשות שתקפו אותה.

אבל באמת שלא אכפת לי, זה מחזק את העורף של עמירה והיא מצליחה לעמוד איתן כנגד הגראדים שוורשה משגרת לכאן מזה ארבע ימים (ממי אתם מפחדות יותר, מאיסמעיל הניה או מדודה הניה?):

וורשה א': אתן יודעות שאתן בטווח הרקטות

עמירה: מי?

וורשה א': איפה נוכלת?

עמירה: בבאר-שבע

וורשה א': גם באר-שבע בטווח

וורשה ב': אולי תבואו אלינו בינתיים

עמירה: אויש, אבא

ולמסקנה הגאונית של עמירה:

חמאס לא יורה על באר-שבע או אשדוד הוא יורה על מבט לחדשות. כל היום הם יורים פצמרים וקאסמים שנופלים בקושי מעבר לגדר שלהם, ואז פתאום בשבע וחצי בערב עפות קטיושות לפה ולשם, בעשר וחצי מסתיימות המהדורות, מיקי גורדוס של עזה סוגר את הטלוויזיה וכל החמסניקים הולכים לישון. מה שהופך את המלחמה לסוג של מסיבת עיתונאים בטעם רע במיוחד.

השעה הרבה אחרי תשע, הילדות במיטה ואין להן שום כוונה להרדם, פילפיל שרה בקולי קולות:

כד קטן, כד קטן

שמונה ימים שם יו-נתן

אנקדוטה מהחצר האחורית של החצר הקדמית:

הזמנו את כל החברים שלנו מעוטף עזה לבלות איתנו בעוטף-עוטף, אף אחד לא בא אז אולי מחר אני אעשה ספונג'ה.

מאידך, אתמול והיום נסעתי לעבוד בבאר-שבע, עוד סוג של חצר אחורית. המעבדה שלנו, כפי שכבר כתבתי ממוקמת בקומת במקלט. אתמול הגעתי וגיליתי שהמקלט שרוי באפלה. הודעתי לאב הבית וזה הודיע למי שצריך ומיד ניער חוצנו מהעניין. הודעתי גם אני למחלקת האחזקה, נהמתי עליהם שבאתי מחוץ לעיר כדי לעבוד והתיישבתי לגלוש לבד בחושך (תקשורת דווקא היתה וגם כוח בשקעים). אחרי שעתיים שבהן לא קרה כלום התקשרתי לשאול אם הם מתכוונים לתקן את התקלה לפני שיפול גראד או אחרי והזכרתי שוב שמדובר במקלט. ענו לי שכבר שולחים מישהו. הלכתי. היום הגעתי ומצאתי שבאמת יש חשמל וגם שלטים המכריזים על המעבדה כמרחב מוגן. אחר-כך הגיעו כל מני אנשים שמלמדים בבנין בשעות מאוחרות כדי לברר שהמקלט פתוח עד הערב. גיחכנו ושלחנו אותם לשלוח מכתבים לאב הבית, לממונה על מבנה, למחלקת משק ואם אפשר גם לנשיאה ולמחות על כך שהמקלט שייך למחלקה לארכיאולוגיה וכי הוא נעול.

נראהל לי שהחליטו לכנס ישיבה. 

זה מצב המקלטים במוסד ציבורי - אוניברסיטת בן גוריון בנגב

(אחר כך קפץ לביקור מנהל מחלקת משק, החלפנו הלצות "מה את עושה כאן? חיפשתי מרחב מוגן". כנראה שבמקלטים אחרים בקמפוס המצב גרוע אפילו יותר הם משמשים כמחסנים וארכיונים וגם אם יגיע הג'ינג'י עם המפתחות זה לא יעזור לאף אחד)

פיצי:

סביבון, סוף סוף סוף

חנוכה הוא חג סוף,

איך שרים סובסוב?

חנוכה הוא חג סוף, באמשלהן, אני מתה כבר עכשיו. למעשה, אני מתה כבר אתמול אם להיות מדוייקים. מחר יש לי סבב אזכרות, משמונה בבוקר עד שמונה בערב, ביום רביעי הזמנו אלינו את רוב האומה הלסבית וטפה (מקווה של שכחנו אף אחת) וגם כמה חדוריות. את הלביבות ממילא לקחתי עלי והיום הגעתי למסקנה יחד עם הג'ינג'ית שנכין ביחד עם הילדים דונטס.

לא התקלחתי כבר איזה שלושה ימים, אבל לפחות סידרתי גבות

אין מה לומר, אני לסבית אמביוולנטית

סורה