שפעת העופות בראי הדורות

ביום שני, ערב הבחירות ניסיתי להזכר אם זה היה בבחירות הקודמות או באלו שקדמו להן שהצטרפתי ליום אחד לטיול של גיא וצביקה. לקח לי שתי שניות להזכרת שצביקה מת כבר שלוש שנים ולכן הטיול היה, כנראה, בבחירות שקדמו להן. את יום הבחירות הקודם, נזכרתי לבסוף, ביליתי מול המחשב, בעיקר מול האיציק בשיחה עם אחת החברות הוירטואליות שלי דאז שניסתה לשכנע אותי ליישם את גישת ההפוך על הפוך שלי ולהצביע מרצ. הלכתי בסוף להצביע חצי שעה לפני סגירת הקלפיות ולא הצבעתי מרצ.

שבוע אחרי שהם סיימו את הטיול צביקה נקע את הרגל במשחק כדורסל, כשבאתי לבקר אותו סיפרתי לו שיש לי חלום-חזיון קטן וטפשי על כסא של תינוקות במושב האחורי של הדייהטסו הירוקה שלי. עבר די הרבה זמן מהטיול ההוא, חמש או שש שנים. גיא התחתן עם מישהי שהוא הכיר חודשיים, אני התחתנתי עם מישהי שהתכתבתי איתה שנה וחצי במיילים וצביקה מת מסיבות השמורות איתו. את הדייהטסו מכרתי, בשיבה טובה, חודש לפני פרוץ השמוליק. את הכיסא שלה שמנו באוטו של הליסינג.

ביום שני, ערב הבחירות שמוליק קבלה חיסון. נסענו שלושתנו לקרית-גת וכשחזרנו הביתה עמירה החליטה להשאיר לי את האוטו של הליסינג ונסעה ברנו לרכבת ומשם לעבודה בגלל שהיא היתה עיפה מכדי לנהוג שעה לכל כיוון. מהרכבת לבית זה בערך רבע שעה נסיעה אבל בשמונה בערב, כשהיא חזרה מהעבודה היא הספיקה לנסוע בערך שלוש דקות לפני שהיא עשתה תאונה. לא קרה לה כלום, בבית חולים בדקו אותה וגם התינוקת בסדר, בגלל שהיא לא הפסיקה לבכות הרופאה ניסתה לנחם אותה עם תמונה מהאולטראסאונד. היום התברר שהרנו טוטאלוס [1].

לעת עתה הבוחן ריחם עליה, כנראה בהשפעת נוכחותה של שמוליק, ולא שלל לה מנהלית את הרשיון, אבל זה יקרה מתישהו ואין לדעת לכמה זמן. בשלושה-ארבע חודשים הקרובים אנחנו אמורות לעבור דירה, עכשיו צריך לשקול היטב לאן מהגרים. אם עמירה שלולה אי אפשר לגור באיזה חור חינני שמרוחק מהעבודה שלה רבע שעה נסיעה (שזה מה שתכננו לעשות), צריך להתגורר באזורים שיש בהם תחבורה ציבורית ראויה. משהו כמו עיר. אולי, אפילו, השם ישמור, תל-אביב.

סו הלפ מי גוד

[1] התאונה היתה ביום שני בלילה, למחרת היה שבתון אז רק ביום יכולנו לדבר עם הביטוח כדי להבין לאן לקחו את האוטו. אני חייבת להודות שמבחינות מסויימות אנחנו גרות באזור הדימדומים. כדי לתת עדות ולשחרר את האוטו מהמשטרה היינו צריכות לנסוע לאשדוד, שם יושבים בוחני התנועה של מרחב לכיש. האוטו עצמו היה במגרש באשקלון. אבל גם הפעם, כל האנשים שנתקלנו בהם היו נחמדים להפליא ומכיוון שהיינו חמושות בתינוקת הם השתדלו לתת לנו שירות מהיר ולשחרר אותנו מהר ככל האפשר. נראה לי שניקח את שמוליק גם למשפט של עמירה, אולי השופט ירחם עליה ויתן לה את מינימום השלילה הקבוע בחוק.

בסוף השבוע הזה ערכנו מרתון סבים וסבתות, אצל עמירה מדובר ברוב המשפחה. בשביל בחורה שכבר לא תהיה בת 30 העובדה שהיא עדיין מטופלת בכל סביהּ וסבתותיה היא די מרשימה ולו מן הפן הסטטיסטי.לי, מצדי,יש סבתא אחת שחוגגת בקרוב 90 שנה להווסדה ושמוליק היא הנינה ה-19 שלה. אין מה לדאוג, הנין העשרים בדרך. ואם היינו פוגשות גם אותה בסוף השבוע הזה יש סיכוי שגם היא היתה רומזת לנו בעדינות שאנחנו משחיתות את הילדה כשאנחנו מרגילות אותה כל היום להיות על הידיים ונותנות לה לישון איתנו במיטה. בביקור אצל ההורים שלי שלחתי את אמא שלי להביא את האלבומים של ילדותי ורק ככה הוכחתי לכולם שהילדה המדהימה הזו באמת דומה לי, שפעם היו לי לֶחיים וגם הייתי מאוד נחמדה. אגב, לזכותם של ההורים שלי יאמר שהם פשוט מאושרים שיש להם נכדה ולא מנסים להסביר לי מה אני עושה לא נכון (בניגוד, נגיד, לדודות שלי).

אבל בגלל שלא רק הסבים והסבתות חושבים שאחנו משחיתים את נפש הילדה, גם אנחנו לא נועדנו להגשים בגופנו את שיטת הרצף ביליתי עם שמוליק את יום החודש להווסדה (אתמול) בסדרת חינוך קצרה, במסגרתה נתתי לה לבכות במיטה חצי שעה בזמן שבלעתי בלי חמדה את הארוחה שלי. בשלב שעמדתי להתחיל לבכות בעצמי חילצתי אותה מהמיטה רטובה מזיעה. בתוך דקות היא נרדמה ואחר כך הסכימה לישון עוד חצי שעה במיטה. את שאר היום בילתה על הידיים, כך שלא ברור מי בדיוק התחנכה ביום הזה. הישג נוסף שנרשם אתמול הוא שהצלחתי לשכנע אותה לקחת מוצץ (הפרחים לסנג'ר על החדרת המוטיבציה), זה באמת הרגיע אותה אבל עדיין לא שכנע אותה להרדם. היום זה כבר עזר לה להרדם, בנתיים לכמה דקות בלבד שאותן אני מנצלת בשביל להקליד לכם בשתי ידיים, אבל מי יתן וזה יעבוד לנו באופן כללי וחיינו יהיו טיפה יותר קלים.

לפני כמה שנים, אני חושבת שזה היה אפילו בטרם מלאו לנו 30, חבר טוב שלי קבל את ניהול המתנ"ס בעיר הספר הקטנה שגרתי בה. לפני כן הוא היה מדריך באחד החוגים במתנ"ס, אשתו המשיכה להדריך שם, הילדים שלו היו שם בחוגים והוא סיפר שהוא יושב בחדר שלו ומחכה שהמנהל יכנס ויגרש אותו משם. היו לי ימים כאלו בחודש האחרון, שקצת התפלאתי על אמא של שמוליק שהיא לא באה לקחת אותה. בגלל שהיומיום הוא מרתון, מתיש ברובו, של הנקה-גרעפצ-הנקה-הרדמה-בכי-כאבטן-טיטול-הנקה-וכו' לפעמים מפקששים את הדברים האחרים. אבל אתמול כשהיא נרדמה לי בידיים אחרי שהיא צרחה חצי שעה זה הכה בי פתאום - זו הילדה שלי. לא כי היא דומה לי, לא בגלל שהיא נשארת לישון, לא בגלל שהיא תלויה בי או בגלל שאי-אפשר לעמוד בקסמה. אולי בגלל כל אלו והאושר שהיא גורמת לאישה שאני אוהבת ועוד דברים שאני עדיין לא מצליחה להבין. יש לי ילדה. הילדה שלי. ואני לא מצליחה לדבר על שום דבר אחר.

להחליף חיתול למדנו די מהר, גם לעשות אמבטיה. אבל נדרשו כמה הרצאות של דודות שלי על חשיבותו של הגרעפצ' ועוד כמה תזכורות כדי שאני אזכור שצריך להרים אותה לגרעפצ' אחרי שהיא משחררת את הציצי. העניין הוא שגם עכשיו כשאני זוכרת לעשות את זה אני חוששת שאני לא עושה את זה בכשרון גדול - לפעמים מצליח ולפעמים לא. האמת היא שבימים הראשונים בכל פעם שהצלחתי להניק חשתי שאני זכאית למדליה ובכל פעם שהצלחנו להרדים את שמוליק התנפח לנו החזה בגאווה רוטטת כאילו זה עתה פצחנו את האטום, פרקנו את הגנום ובכלל, כנראה שמצאנו את המשולש.

הגביעים והמדליות לא הגיעו, אבל הגיעו לילות שבהם לא כל כך הצלחנו לשכנע אותה לישון, ובכלל, נראה שאנחנו מגדלות נסיכה מפונקת שמוכנה להרדם רק על הידיים. בשעות היום כשאפשר לשאת את המחאות ביתר קלות אני מנסה לשים אותה במיטה ולתת לה להרדם בעצמה. לפעמים זה מצליח והיא נרדמת לכמה דקות במיטה ומתעוררת כשכולה עלבון מוצדק. כיאות למעמדה כנסיכה הפעם היחידה שהיא ממש נרדמה היא עכשיו, במיטה שלנו. מצד שני, בסופו של דבר היא נרדמת, גם ביום וגם בלילה ואני מספיקה אפילו להעלות פה פוסטים זריזים. אבל אני מתנצלת מראש, זה כנראה יקרה פחות כי השבוע מצאתי את הזמן, אבל יותר מזה, את תעצומות הנפש, הדלקתי את הלפטופ [1], העלתי את הקבצים הרלוונטים, שמרתי אותם בשם חדש הכולל את היסוד התאופורי 'תיקון' והתחלתי לתקן. מי יודע, אולי פעם באמת יהיה לי תואר שני.

רגע, אני כאן כדי לדבר על החינוך של שמוליק, לא על שלי. מבחינת עמירה ומשפחתה הגרעינית (האמת, שגריעינית ומורחבת אצלם זה כמעט אותו דבר) החלק הכי חשוב של החינוך הוא החינוך המוסיקלי. זה, והחינוך לדמוקרטיה. מבחינתה בייבי מוצרט זה פשע נגד האנושות בדיוק כמו כבישי האפרטהייד בשטחים הכבושים. אז עכשיו צריך לעדכן את אוסף הדיסקים שלנו שכולל הרבה מאוד ווגנר ואופרות בכלל מהצד שלה, וצביקה פיק מהצד שלי. מכיוון שקרית גת זה לא בדיוק המקום להשיג בו את הבטהובן שכן מתאים לילדים ואי אפשר לשמוע כל היום 'בובה מתי' נדרש להשלים את הספריה המוסיקלית שלנו במקום אחר. בינתיים נצטרך להסתדר עם מה שהסְפָר מנפק. וכך, . נאמנה לעקרון שקבעה ק' חברתה – אין לה בעיה לסמם את הילד מול הטלוויזיה בתנאי שזה משהו שגם היא יכולה לסבול [2] הצליחה עמירה בגיחת יום שישי שלה להשיג חלות ועיתונים וגם את 'הכבש ה-16' וכן אוסף כפול של סיימון וגרפונקל.

עדכון:

*שמוליק קבלה אתמול את הדואר הראשון בחייה, ממשרד הפנים כמובן. יש לה תעודת לידה ולי יש ספח לתעודת זהות.

ועכשיו, עם שמוליק שתלויה לי במנשא

אלך לפצוח בפעילות אקדמאית

[1] זה אכן היה אירוע דרמטי, רמז לכך נעוץ בעובדה שהתעקשתי לחבר את השנאי לכרטיס רשת והתפלאתי מאוד לגלות שהמחשב לא מקבל חשמל.

[2] ככה הם מבלים ימים שלמים מול צלילי המוסיקה