שפעת העופות בראי הדורות

כולנו נסענו היום עם עמירה לרחובות ליום הראשון של הביצפר. הילדות, כפרה על התחת שלהן, עשו לנו השכמה היום בחמש בבוקר, ככה שבשמונה וחצי כשנסענו הן אבדו את הראש, כל אחת בתורה. כשחזרנו שעה אחר-כך הן עדיין ישנו. יכולתי לשלוף אותן מכסאותיהן ולנסות לאשפז אותן בעגלה בעודן ישנות, החלטתי להשאר איתן באותו לעשות טלפונים, הייתי הולכת לישון אם הכסאות שלהן לא היו מפריעים לי להוריד איזה משענת.

הספקים: אנחנו - טיול, נדנדות, ארוחת צהריים (מרק ירקות שעמירה הכינה לנו בבוקר. העברנו אותו בבלנד בדיוק כמו את המרק עוף. הברווזת סרבה בתוקף וגם הפילה קלטה את התיכמון אחת קבלה בקבוק במקום והשניה תירס ושניצל טבעול. בערב ננסה את מזלנו שוב), משחקים בפרי-סטייל (פילפיל, איפה הפסנתר שלך? איפה הספר על האריה שאהב תות? לא להרביץ לברווז! לא לנשוך אותה!!) כשתוך כדי אמא עושה טלפונים חשובים (מאוד). ב14:00 שתיהן נרדמו סדרתי, ניקיתי, בשלתי פתיתים שטפתי כלים, עשיתי עוד טלפונים (חשובים), העליתי לפליקר תמונות שצלמתי בצהריים ושלחתי לעמירה.

עמירה - שתי ישיבות, ארוחת צהריים, הנהלת חשבונות, פרוייקט החלפת דסקטופ ללפטופ (מהלוגו של התמנון ללוגו של הפילפילות) חבירה מחודשת לאוטו של הליסינג (מתוגבר בדיבורית) והימלטות מן התופת אל תוך תחילתו של הפקק בהרצל.

הילדות ישנות כבר שעתיים, הפילפילה התעוררה פעמיים באמצע, הברווזת (שגם לא מי-יודע-מה ישנה בלילה) התעוררה רק פעם אחת. אחת עמירה נשלחה לישון. אני גומרת לשלוח את הפוסט הזה ומצטרפת אליה כדי שהילדות יקומו :-)

כן, בגילגול הקודם היא היתה תימני שמנגן על פח ריק של זיתים. כן, אתמול היא נפלה וחטפה פנס בעין וזו לא היתה החדשה הכי בעייתית של אתמול.

ביום שישי אחה"צ הגיעו ההורים של עמירה עם משלוח מנות לגוף ולנפש. אוכל לשבת לאמהות הלאות, מחד, וערמות תשומת לב לתינוקת הבריאה שלא הצליחה להבין איך זה ששתי האמהות שלה מסתובבות בסלון ובכל זאת היא לא מצליחה לקבל את תשומת הלב הראויה לה, מאידך. מציאותו המפתיעה של הקהל האוהד סמנה גם לשמואל הקטנה שהיא יכולה באופן זמני להפסיק לצרוח. כך נחתנו עלינו שעתיים-שלוש של רגיעות יחסית שהסתיימו בגילוי שגם לפיל יש חום.

הפילפלת הקטנה היא לא היפוכונדרית אבל היא נורא אוהבת תרופות, לרוע מזלה היא בריאה להכעיס בעוד אחותה חולה כל הזמן וזוכה לשתות את האקמולי השנוא עליה בכמויות של מיץ פטל. הפילפיל מביטה בה בעיניים כלות ולכן גם אם החום שלה מגרד את ה-38 מלמטה אנחנו מפרגנות לה חצי מנה. פחות מ-12 ואחרי שתי חצאי מנות והפילפילה שוב בריאה כמו חדק, באורח נס (בהתחשב בקצב שבוא היא שודדת את המוצצים של אחותה) היא לא נדבקה בוירוס הארור הזה והחום היה, כנראה, רק תופעות לוואי של החיסון שהיא קבלה ביום ב'. גם אני נשארתי בריאה וחסונה למרות שאני ועמירה כבר מתנשקות [1].

והיום הלכנו כולנו לגן, הילדים שחקו בחצר. ברגע שהנחתי את הפילפיל על החול היא הצטרפה אל הילדים בלי לחשוב פעמיים. היא שחקה שם שעה והיה נראה שאנחנו יכולות ללכת משם ולא נחסר לה. הברווזון שעדיין חולה נכלא במנשא וממרומי מושבו נפנף בכנפיו בהתרגשות. הילדות הרגישו שם בנוח, אנחנו הרגשנו בנוח והחלטנו לסמוך על האינטואיציה. למרבה הפלא אנחנו אפילו לא הלסביות הראשונות שלהם, רשמנו אותן לגן לספטמבר.

גנשלנו מנחמדו

[1] תבקשו מסנג'ר שתספר את הסיפור, אני עיפה

על המחשב הזה במסמך של וורד ממתין בסבלנות הפוסט האינטליגנטי למחצה שאני מנסה לכתוב כבר שבוע. בפינות נדחות במיוחד של הקורטקס יושבים רעיונות נאים ומקוריים לפוסטים נוספים שאני חייבת לכתוב. לא משבר כתיבה ולא משחק ספיידר סוליטר בוגדניים הם שמונעים ממני לתת בגרפומניה אלא קבלת הפנים שאנחנו מנסות לעשות לחיים האמיתיים.

חיים האמיתיים, בעוד שבוע עמירה חוזרת לעבודה. חסל סדר להתעורר מתי שמתחשק (לתינוקות), חסל סדר בתי קפה גדרתיים נחמדים עם אספרסו כפול ולימונענע גרוסה. למעשה, חסל סדר חיים. אני נשארת לעבוד בבית ועמירה יוצאת לנוח בעבודה וכולם מדוכאים מהתחת, חוץ מהתינוקות שעדיין לא מבינות את גודל הצרה כי הן תינוקות אבל בזמן אמת ידעו להסביר לנו בדיוק מה דעתן על הסידור החדש. יצאנו למסע גני ילדים ומשפחתונים כדי לרשום אותן לשנה הבאה, וכתפיינו (בעיקר שלי) שחות מגודל האחריות.

כך או כך, החיים האמיתיים החליטו להראות לנו מה הם חושבים על קבלת הפנים שלנו. קודם כל כל שילחו בנו את עברת הזעם של מזג האויר וכל פעם שיצאנו מהבית הופגזנו במטחי ברד. ואז הסתבר שהקיטורים של עמירה על הפצעים בפה מגובים באישור רופא וכי היא סובלת (סובלת!!) כיאות לפולניה. וכיאות לפולניה ברווזית היא סובלת ממחלת הפה והכנפיים, גיסתה הבלתי מוערכת (שלא בצדק,מסתבר) של מחלת הפה והטלפיים. מחלה ויראלית מאוד מדבקת, שכיאה למחלה מאוד מדבקת וגם לסתם מחלה מצאה את דרכה במהירות גם לברווזת.

כרגע הקטנה מסתובבת באגפי ה-39.3 ואין קץ לאומללותה וגם אין כמעט מה שאפשר לעשות כדי להקל עליה. את אמא שלה צ'יפרתי בסולרו כי כשלאח שלי היה איכסה בפה (איכסה מסוג אחר, אבל איכסה זה איכסה) הוא שלח אותנו להביא לו מכפר-סבא סורבה פסיפלורה. וגם כי עמירה אוהבת סולרו.

לא נותר לנו אלא לקוות שאנוכי והפילפילציה נצליח להתחמק מהגורל האכזר, למרות שעד עכשיו את הדברים הטובים באמת חטפנו כולנו לפי הסדר. זה בעיה כי הפילפיל כל היום חושק במוצצים של הברווזת ובבקבוקי הסימילק שהיא לא גומרת על תום, חוצמזה היא נהנית באופן מיוחד להאכיל אותנו מפיתה ולזלול מפיתנו. וגם אנחנו, איך נאמר יש לנו את ההרגל הקסום הזה של לאכול ישר מהסיר.

לא עוד, מהיום צלחות, סכינים ומזלגות יהיו לחם חוקנו וכן הרתחות אובססיביות של מוצצים ופטמות של בקבוקים. יתכן שלבסוף נהיה בני תרבות ולא נהין לוותר על הטי-טיים שלנו בכוסות הפורצלן שאמא של הסבתא רבה הביא מפולין כשבחור היה גרוש.

לאור מצבינו הקשה והצורך האנושי המובן להגן על שמנו הטוב אנחנו יצאות במסע איסוף רחמנויות. כל מי שידו מסגת לשגר רחמים מוזמן להשאיר מעטפה בתיבת התגובות, גם חמלה תתקבל בשמחה.

שלכן/ם

אוהבות וסובלות

עמירה, שמואל, שמוליק ונוכלת