שפעת העופות בראי הדורות

ביום חמישי בשעת ערב מאוחרת יש לנו חוג שחיה, כל המשפחה נוסעת לבריכה של מיכל. בשבועיים שחלפו מיכל היתה חולה ומדריכה שלא הכרנו החליפה אותה. השבוע, בדרך לבריכה, כשברקע עדיין מתנגן אני קורית התמרמרה פיצי: "יש בריכה של מיכל אבל איפה מיכל?" הבטחנו לה שהפעם נפגוש את מיכל ובאמת היא היתה במים והיה שיעור מעולה, הילדות היו מאושרות. והאמת, גם אנחנו. בדרך חזרה קלטתי פתאום שבסופו של דבר הן לא יזכרו כלום מכל מה שקרה להן עד עכשיו בחיים שלהן שכן, אצל רוב האנשים השפויים (לא כולל דוד שלי שטוען שהוא זוכר דברים מגיל חצי שנה) הזיכרונות מתחילים בגיל שלוש בערך.

אחר כך מדינת ישראל גנבה לנו שעה בלילה ומאז אנחנו הרוסות.

ביום שישי קמנו מאוחר והספקנו לעשות רק מה שהיינו חייבות לפני שהוצאנו את הילדות מהגן ונסענו לסבא וסבתא לפיקניק במושב (בדרך שמענו פעם אחת אני קורית). מה שאומר שעמירה היתה אחראית על המרפסת – אוכל לחתולים וכביסה. בנסיעה פיצי נרדמה לחצי שעה ופילפיל לא. בפיקניק פילפיל הסתפקה בשני קרטיבים ואילו פיצי בלסה מכל הבא ליד ולא ויתרה גם היא על שני קרטיבים. בסיומו עשינו להן אמבטיות אצל ההורים של עמירה ונסענו להורים שלי. את פרק הזמן הזה העברנו בהתמוטטות מוחלטת, כולל הרדמות בישיבה על כסא עץ לא נוח (אני). בנסיעה להורים שלי פילפיל נרדמה לחצי שעה ופיצי לעשר דקות (שמענו שוב אני קורית עד שפיצי נרדמה). מכיוון שהגענו עם שתי ילדות מוכות טרפת שאחת מהן גם לא אכלה כלום במשך היום נאלצנו לשלוף את נשק יום הדין, במבה. החטיף של השטן פעל את פעולתו והילדות הגיעו במצב נסבל לקידוש. אחר כך שמנו אותן למיטות אבל הן נרדמה רק אחרי 23:00. חשוב מאוד להזכיר שהעברנו את כל הערב בזחילה על גחוננו.

כמה שעות קודם, כשהתחלנו לנסוע לכיוון ההורים שלי, התחילה להשתגע הרוח. דמיינתי את כל הכביסה שעמירה תלתה מתפזרת בחן ברחבי השכונה, או למצער במרפסת. למחרת התחיל לרדת גשם ואני התעניינתי אצל עמירה אם יכול להיות שהיא הכניסה את המתלה של הכביסה מתחת לגג. היא הסתכלה עלי כמו על מפגרת – כאילו, למה שבנאדם יתלה כביסה מתחת לגג אם אומרים בתחזית שעשוי לרדת גשם??

ישנו די טוב בשבת, קמנו בשעה סבירה (שכן, הילדות עדיין מתוזמנות לפי שעון חורף) הרוסות מעייפות. בשבת טיילנו, שיחקנו וראינו תמונות שהזכירו לנו, בין השאר, כמה כעורות היו האייטיז. כל כך מכוערות שבאמת קשה להאמין ששרדנו את התופת האסתטית הזו. בכדי להקשות עלינו לשקוע לתוך אמנזיה מבורכת קיים התיעוד. מעניין כמה מזעזעות יראו לנו בעוד עשרים וחמש שנים התמונות שאנחנו מצלמות עכשיו. גם בשנת הצהריים הילדות התקשו להרדם, ובלילה הן שוב נרדמו בסביבות 23:00 (אף אחת לא נרדמה בנסיעה ולכן שמענו שוב אני קורית). מיותר לציין שבכל הפעמים האלו אנחנו התמוטטנו בשניה שהנסיבות איפשרו לנו.

דבר ראשון שעשינו כשהגענו הביתה היה לבדוק את הכביסה, הסתבר שכלום לא עף (ככל שזכור לנו) והיא גם היתה יבשה. עמירה שוב היתה אחראית על המרפסת (אני נשלחתי אחר כבוד להחליף בין המכוניות ולהביא בורקס) ולא הצקתי לה יותר מדי בעניין. בבוקר התעוררנו לצלילי מבול קטן. "הורדת את הכביסה, נכון?" שאלתי.

אני מניחה שאתם יכולים לנחש מה היתה התשובה.

בקיצור, תסלחו לי

אני מתקשה למצוא את הפואנטה אבל מכונת הכביסה סיימה את פעולתה

ואני יכולה סופסוף לריב עם עמירה על השמיכה וללכת לישון

מילים ולחן - פילפיל

פיצי היא חמודה

היא חמודה מאוד

היא לא רוצה ארטישוק

(זה נשמע אפילו יותר טוב עם שמה האמיתי של פיצי)

משוררת החצר, אגב, מעדיפה יין שחור

בשבוע שעבר נורא רצינו ללכת לרקוד

 היו שתי מסיבות שפינטזנו עליהן ונשארו בלתי ממומשות בשבילנו

לא היינו יכולות ללכת גם אם היינו משיגות בייביסיטר בגלל שהילדות היו חולות

אז היום חגגנו לפילפיל יומולדת בגן

ולפקודת הגננת רקדנו לצלילי איזה בייבי סלסה (פנימה, החוצה, במקום, כפיים!!)

אותנו זה הצחיק

וזו ילדת היומולדת עם סיכת גאוה וכתר על הראש