שפעת העופות בראי הדורות

כן, אני יודעת שכבר כתבתי על הלילות ובעיקר על שתיים בלילות – שעות קשות לכל הדעות. כיוון שכך זהו מקור לא אכזב להגיגים שברומו של עולם. להלן מקבץ שאלות שעמירה יכולה לשאול באמצע הלילה, בדרך כלל כששמוליק מאוד בוכה [1] והיא מתעוררת טרוטת נשימה, צווארה משורבב שכן עיניה עדיין עצומות ואף אוזניה פקוקות עדיין. אני שעצבי פקועים וכל שרירי אומרים שירה וסבלנותי ממילא אגומה מנתבת מקצתה אל האישה שאני אוהבת וככה מצליחה למצוא בעצמי כוח לא לצרוח. להלן מגוון (אל תשכחו לדמיין ברקע את קולות המחאה החברתית הנוקבת של תינוקת שכשהיתה בת חמישה ימים האחות יועצת ההנקה אמרה עליה –"היא ילדה גדולה והיא יודעת שהיא גדולה"):

עמירה: מה יהיה?

נוכלת: מתוקה שלי, אם היה לי מושג לא היית צריכה לקום בבוקר לעבודה. לא היינו צריכות יותר לדאוג לפרנסה.

עמירה: למה היא בוכה?

נוכלת: ~דהה?!~

נוכלת: (מתעטשת)

עמירה: חטפת את זה? [2]

נוכלת: אין לי מושג

אבל היתה לה עוד תובנה אחת בימי הזהר של שפעת התאגידים, אי שם בסביבות ליל הסדר, הנוגעת לסוגיה הומאנית ראשונה במעלה - חריץ הישבן של הפרולטריון. ובכן, זה מה שקורה כשיש לך כרס ואתה לובש את המכנסיים שלך מתחתיה ואז גם מואיל להתכופף [3].

[1] מצ"ב

[2] בימים שהיא היתה חולה ומעיינה היו נתונים לשאלה האם נדבקתי ממנה או גרוע מזה, שמוליק נדבקה. כדאי לציין שאני נזקקת למעט טישו בכל ימות השנה, על אחת כמה וכמה באביב ושלא עבר יום מרגע שהיא מכירה אותי שבו לא קינחתי את האף או התעטשתי או שניהם.