שפעת העופות בראי הדורות

ברבות הימים הפכה הברווזת, תינוקת חייכנית ונוחת מזג להפליא בשעות היום, לטרוריסט מאוד מסוכן (בעיקר לשעות השינה של אימותיו) בלילה. היא הולכת לישון בלי הרבה בעיות בסביבות שבע-שמונה בערב, תלוי במידת התבונה בה ניהלנו את משטר השינה במשך היום, ואז היא מתחילה להתעורר כל שעה וחצי, או משהו כזה. בחלק מההתעוררויות אפשר להחזיר לה את המוצץ והיא חוזרת לישון, פעמים אחרות מציעים לה בקבוק – היא מנשנשת מעט וחוזרת לישון בתוך כמה דקות ופעמים היא לא מצליחה להרדם במשך שעה וחצי, או משהו כזה.

בדרך כלל עמירה קמה אליה, גם כי היא מתעוררת כמעט תמיד לפני וגם בגלל שזו החלטה אסטרטגית שלה כי היא סבורה שמי שנשארת בבית עם שתי תינוקות עובדת יותר קשה. אני לא מזכירה לה שבסביבות עשר בבוקר הילדות הולכות לישון ופעמים רבות הן נרדמות לשלוש שעות [1] (זה משטר השינה שלהן במשך היום) ואז, אם מצבי קטטוני, אני יכולה להשעות את המטלות הדומסטיות (סידור, טיטוא, ניקוי הכסאות, כלים, כביסה, א. צהריים ועוד רבות אחרות כיד הדמיון הטובה על עקרת הבית) ולהתעלף עד שהן יעירו אותי, אבל כשרחמי נכמרים עליה אני קמה בחמש להחליף אותה כדי שתוכל לישון עוד שעה לפני שהיא הולכת לעבודה. בשעות היאוש הארוכות כשהיא לא נרדמת ורק מבכה את מר גורלה עמירה מלעיטה אותה בתרופות ההרגעה של השיניים וזה עובד. אבל בשם השם, לתינוקת כבר יש את כל שמונה השיניים החותכות, היא בת תשעה חודשים, איזה עוד שיניים היא יכולה להוציא עכשיו?

נכון, בגיל הזה גם הפילפיל היתה מתעוררת כמה פעמים בלילה אבל היא היתה גומעת בקבוק גדוש בסימילאק ודייסה כשזה היה קורה. יתכן שיש משהו אחר שמפריע לה, אבל אין לנו מושג מהו. יתכן שזה טרוריזם לשמו, אבל אין לנו מושג בתמורה למה מגיעות פעולות התגמול הליליות. קצת קשה גם להתמודד איתן כי כשמתחילות הצווחות אנחנו מעדיפות להוציא אותה מהמיטה ולא להתחיל לחנך אותה כי לא בא לנו שתעיר את אחותה הישנה בשלווה, אם כי, חייבים לציין שהיא אף פעם לא מתעוררת ממנה. כך או כך, אין לנו ממש מה לעשות חוץ מלהתעורר יותר מדי פעמים בלילה ולקוות שזה יסתדר לה מעצמו כמו שקרה עם מספר אחת.

באשר לשיטת ה-"חמש דקות" [1] המשוקצת, ובכן, אתם מוזמנים להמות באזני על עקרון הרצף והשינה משותפת – אני בחיים לא הצלחתי לישון ממש כשהתינוקת במיטה. זו מעדיפה להניח את רגליה על הטחול שלי או באישוני ובאופן כללי לישון לרוחב ואני מוצאת את עצמי ישנה בין הקיר למזרון (הבסיס של המיטה רחב בעשר סנטים בערך מהמזרון והמיטה צמודה לקיר) וגם אם התינוקת היתה ישנה באופן מנומס בחלק המוקצה לה עדיין הייתי נדרשת לישון על הגב ואני לא ישנה על הגב. חוצמזה, אני יכולה גם בלי להתנצל ולהכריז שזה פשוט לא מתאים לי ושהעובדה שהיא ישנה בלילה במיטה שלה מאפשרת לי לצ'פר אותה בבוקר בלישון איתי עוד חצי שעה עד שקמים.

בעבר השתמשתי בשיטת החמש-דקות-המרוככת, שזה אותו דבר כמו החמש דקות רק בלי לצאת מהחדר, הייתי יושבת בחדר שלה וקמה אליה כל חמש דקות. זה היה בימים שהיא היתה טרוריסט הלילה חסן נסארלילה וסרבה ללכת לישון לפני החדשות של חצות והבנתי שפשוט חייבים להכריז באיזשהו שלב שלילה ולבצע פעולות סמליות, כגון ללכת למיטה. בגירסתה המרוככת השיטה הרבה פחות יעילה - בהרבה יותר זמן משיגים פחות. הצרחות נמשכו יותר זמן ובמשך יותר ימים אבל לבסוף קבלנו תינוקת שנרדמת בסביבות תשע-עשר (אז, היום שמונה גג) ומאז אפשרתי לה, כאמור, להרדם על הידיים של אמא בחיבוק.

[1] וידוי: במשך חודשיים הרדמתי אותן בשעות האלו, כמו בערב כששתינו בבית, על הידיים. בדרך כלל מספר שתיים התעייפה ראשונה ומספר אחת היתה מאפשרת לי להרדים אותה וכשהיא נרדמה הנחתה אותי מספר אחת לחדר הנכון ולמיטה הנכונה ואחרי שהשכבתי את מספר שתיים הרדמתי גם אותה. כל התהליך לא לקח בדרך כלל יותר מעשרים דקות, עד לפני שבוע. מספר שתיים השכימה לפנות בוקר מעוד לילה באפגניסטן ובסופו של דבר כשהגיע הזמן לישון שתיהן עברו את השעה והיו הרוסות ולא הצלחתי להרדים אף אחד כי השניה צווחה. במקום להצטרף אליהן בצווחות החלטתי שממילא יש רעש אז שיעשו אותו כל אחת במיטתה, איווררתי את שיטת ה-"חמש דקות" הנלוזה (שמים את התינוק למיטה אומרים לו לילה טוב ויוצאים חוזרים כל חמש דקות לראות מה מצבו גם אם עור התוף מרמז לך בדיוק מה מצבו, כך עד שהתינוק נרדם [2]) והתיישבתי לבדוק מה קורה.

באותו יום הן המשיכו לצווח לסרוגין עוד 40 דקות, למחרת זה ארך קצת פחות מחצי שעה וביום השלישי אחרי עשר שניות של קיטורים הן נרדמו. אחרי יומיים שהן זה עבד מעולה בצהריים החלטתי שגם בערב אני שמה את הפיל להירדם במיטתה שכן משקלה כבר למעלה מעשר קילו ואת הזמן עד שהיא נרדמה לי על הידיים היא נצלה בכדי להכניס לי רגליים לכליות ולאזניים, לחנוק אותי, לחפור לי בקלביקולה, לנסות לקטוף לי נקודות חן מהיד והבטן וכהנה בילויים מהנים. על כן אלתרתי טקס שינה מקורי (שיר שאמא מסוגלת לשיר בלי לגרום למשורר להתעלף בקברו ולשכנים להזעיק מכבי-אש, נשיקה לאמא, נשיקה לאמא ונשיקה לשמואל), הבטחתי לה שאני אשאר איתה בחדר עד שהיא תרדם ושמתי אותה למיטה עם הבקבוק של הלילה. נשארתי איתה בחדר עד שהיא נרדמה גם בכל הלילות שעברו מאז וזה כנראה מה שאני אעשה גם בלילות הקרובים למרות שברור לי שזה מפריע לה להרדם.

[2] הרעיון הוא משהו כמו לתת לה לגלות שהוא יכול להרדם לבד אבל לא להעלם לו ליותר מדי זמן שלא יחוש נטוש. בגלל זה צריך להשאיר אותה במיטה עם מה שמרגיע ומרדים אותה – נגיד, מוצץ ובקבוק, לא להתערב לה ורק להיכנס פעם בחמש דקות להראות שאת פה ולהגיד שאת אוהבת אותה ותבואי שוב בעוד חמש דקות (שהן פרק זמן שהתינוק מסוגל לפרש כ'עוד מעט' – כלומר, אמא הלכה לפני רגע תיכף היא תבוא)

[3] מפה לשם אוסמה הקטנה אומרת ביי-ביי (בה-בה) ומנופפת בידיה לשלום ואתמול היא למדה למחוא כפיים. הידד.

והפעם בפינתנו "מחוות נכלוליות ליצירות מופת" - פילפיל וברווז עושות מיכאלאנג'לו:

לאלוקי מערכת העיכול הפתרונים, אני אינני יודעת מדוע אבל זה המצב -  לעיתים יש לתינוקות פלוציקים מסריחים ממש כמו הדבר האמיתי, את מרחרת אותם בעניין ופוסקת שיש להחליץ טיטול ואז מגלה את פלאי הנבצרות הנשיאים והרוח. פעמים אחרות חוש התרעת הריח קורסת וכשאת מחליפה להם טיטול בנוהל (לפני שהולכים לישון/כשקמים/לפני שיוצאים לטיול) את מגלה שם מבחן רורשך - בגוון שאתם יכולים להעלות על דעתכם בטיטול והנגטיב שלו באולטרא-אדום שאתם מתקשים לדמיין על הישבנוכעס של הברווזוכעס או הפילפילוכעס. ולפני שאתם משגרים אלי את קדמן והעובדת הסוציאלית תזכרו שגם האף שלי סתום. נכון, כשהתינוק מציע את מרכולתו הוא מפגין פרצוף מאוד ייחודי ולעיתים גם מנעד קולות שאינו משתמע לשני פנים, אבל לא תמיד הוא טורח לעשות את זה מול עיניה של הורתו הלאה.

ולכן, כיוון שמספר אחד כבר יודעת איפה האף שלה ואיפה האף של אמא וגם להגיש את החדק לנשיקה אסקימוסית (אני לימדתי אותה איפה אף אבל אסקימוסית זה כנראה מהגילגול הקודם), היא יודעת להסביר מצויין למספר שתיים מה לא (שנאמר 'נוּ') עושים מלווה בניענוע ראש ואצבע תואמים, לנופף לשלום ולאמר ביי ביי (שנאמר בה-בה) עוד לפני שאמא התחילה לומר שלום (אגב גם מספר שתיים יודעת בשלב הזה מה הולך לקרות אבל היא מסתפקת בלפרוץ בבכי), לנשוף אוויר מהאף כשמקנחים לה, להביא את המוצץ שלה שנמצא על הרצפה (נו, תעזבו את קדמן כבר) ליד הכסא של האוכל, לזעוק דה-די-דה כשהיא רוצה לנדנדה ולעמוד ליד הדלת של המרפסת על העגלה של הבובה כשהיא רוצה לצאת החוצה וכן להסתובב בבית להצביע אנֵה ואנָה ולזעוק את זה (שנאמר: אה-דה/אה-די) כשהיא מחפשת את משמעות הקיום החלטתי שהיא כבר בשלה ליידע אותי על מפעלותיה היצרניים. [1]. אז כשתפסתי אותה הבוקר על חם שאלתי אותה: "מה יש לך בטיטול?" היא חייכה כממתיקת סוד. "אולי", הקשיתי, "יש לך קקי?", "קיקה", הכריזה מספר אחד. "קקה?", היא תהתה, "קקי?", ניסתה עוד, "קיקה, קיקה", החליטה לבסוף והכריזה בקול גדול "קיקה".

יאללה קיקה, בואי נשטוף את הישבנוכעס.

איי ג'אסט קול טו סיי, גירסת הברווזוכעס  (בקרוב גירסתה ל'צעקה' של מונק)

נכון שהן דומות? :-)

[1] יפה מצדי ששמתי נקודה, נכון? באופן עקרוני האפשר היה לשים פסיק ולהמשיך בטיעון כאילו כלום.

חשבתם שאין טעם להתווכח על טעם וריח בגלל שזה עניין של טעם? תחשבו שוב. ולא, אני לא מתווכחת על אמיתוּת האמיתה. לא. האמת היא שבאמת אין טעם להתווכח על טעם וריח. בשלב זה של חיי אני לא מתווכחת על ריח בעיקר כי האף שלי סתום. זה מאוד מקל עליך כשאת מחליפה טיטולים של תינוקות אוכלות מוצק. בעיקר אם המוצק עשה פעם קוקוריקו. אבל גם כשהסינוסים שלי פתוחים כמו פיצוציות בתל-אביב אני יכולה לעמוד שעות מול המדף של הדיאורדורנטים בסופרפארם ובסוף לחזור הביתה עם דאודורנט של גברים כי זה הריח היחיד שהיה נסבל בנחירי. אבל אולי אני בוץ' לטנטית. עמירה מאידך כבר לא מבדילה בין ריח של קקי של תינוקות זוללי תרנגולות לריח שלי קקי של חתולים. אתמול היא עמדה במטבח שעות וקיטרה שהבית מצחין מקקי, אבל בבית לא היה ולו חיתול צואֶה אחד שכן בצוק העיתים אנחנו מקפידות על הורקת הפחים בתכיפות מואצת. רק היום קלטתי שהריח שהיא התלוננה עליו מגיע מבחוץ מהחול של החתול שהתעצלתי לנקות אתמול.

אז זה בעניין הריח, אבל אנחנו כאן היום יותר בגלל הטעם. אני לא יודעת מה אתכם אבל אני לתומי חשבתי שטעם זה עניין של טעם, כלומר משהו נרכש. שמה שאמא שלך בשלה לך את אוכלת בהכנעה ואחר כך מתגעגעת לזה כי זה מה שהתרגלת, או משהו כזה. האמת היא שלא הקדשתי את כל חיי למחקר בנושא הטעם ובעצם לא הקדשתי לזה מי-יודע-מה מחשבה, אם בכלל, עד שהילדות שלי התחילו לאכול מוצק. באפן מתקבל על הדעת אנחנו מציעות להן את אותם המאכלים (למעט מספר דברים שהקטנה עדיין לא יכולה לאכול בהמלצת משרד הבריאות כגון: ביצים, דגים, שומשום). תינוקת אחת, שהביולוגית שלה אוכלת הכל, אוכלת הכל. לא שאין לה העדפות – נגיד, אם יש שניצל היא תתעלם מהתפוח-אדמה, אבל אם אין היא תוכל קרטושקע ודבר לא יגרע ממצב רוחה המצויין. כהורתה ממש. ואילו אחותה הגדולה, לוֹ יוגש לה אוכל שלא נראה לה היא פשוט תתעלם ממנו (או במקרה הפחות נוח לאמא שלה - תשליך אותו עם כיוון הגרביטציה) ואם לא ימצא משהו שיניח את דעתה היא לא תאכל ודבר לא יגרע ממצב רוחה מצויין. כהורתה ממש (למעט העניין הזה עם המצב רוח המצויין). אגב, (כהורתה ממש) היא גם לא רעבה בבוקר. היא לא מי-יודע-מה רעבה אף פעם אבל היא מאוד אוהבת ארטישוק (!), סלמון (!), ביצים (בכל מצב צבירה), שוקולד מריר (חצי !) [1], יין לבן יבש (גם אדום יבש הולך) ומלפפון. אחותה, כאמור אוכלת הכל (חוץ מקישואים).

האמת היא שאני טיפה לחוצה, הייתי ילדה מאוד מעצבנת בכל מה שנוגע לאוכל, מאוד בררנית. ההורים שלי לא נוטרים לי על כך באופן רשמי, אולי הם מדחיקים, אבל יש סיכוי שהקוסמוס הולך להשיב לי כגמולי ואני לא אוכל אפילו להתלונן. הדבר היחיד שיכול להציל אותנו הוא קסמו של האופי האנושי במסגרתו אנחנו רוצים תמיד את מה שאי-אפשר/מה-שאין/מה-שיש-לאחותי. זה עשוי להחזיק זמן מה, לפחות עד שנגיע לשלב שבו אנחנו רוצים כל דבר ובלבד שזה לא מה שיש לאחותינו.

[1] או שמא - 2/! ?